יהלום ורוד

זה נצנץ ללא הפסקה. בין גזעי העצים הארוכים, והעשבים השוטים, היה שם זוהר. התכופפתי מעט ואימצתי את מבטי. אבן חן. ככה זה נראה. מונחת לה על האדמה. הבטתי לצדדים. אולי יש פה מישהו שבדיוק איבד. לדברי ערך תמיד יש דורש. חיכיתי כמה דקות. עקב גירד שוק. אצבעות התלפפו כשריגים ואז כשהחלטתי שעבר מספיק זמן, הושטתי את ידי והרמתי את האבן. לא מבין גדול באבנים טובות. זה נראה לי כמו יהלום ורוד מהאגדות. החזקתי אותה בין אצבעותיי והרמתי את ידי לכיוון השמש. מביט לתוך הפריזמה. שבירות וצבעים. הכל היה בפנים.

אחזה בי התרגשות. הנחתי את האבן בכיס החולצה השמאלי. הרגשתי קצת מוזר. הדופק שלי האיץ ויכולתי להישבע שגם האבן פועמת. הרגשתי צורך לרוץ הביתה. רצתי מהר. הכי מהר שרצתי בחיי. היה לי קל. במיוחד. הרגשתי חזק. ענפים הצליפו בי ושרטו את עורי. שריטות נפערו בי ונסגרו במהירות. עצרתי לבדוק שעיניי אינן מטעות אותי. מיששתי את כיסי לבדוק שהאבן עדיין שם. היא הייתה חמה למגע. בתוך היער היו עצים רבים, זקנים כמו הזמן עצמו. הרגיש לי נכון לטפס על אחד מהם. עליתי יד אחר יד וכוחי לא תש. זה רק חיזק את מה שחשבתי. זה כבר לא היה עניין של אדרנלין. הוצאתי את האבן מהכיס והנחתי אותה על חיבור הענפים שעמדתי עליו. נמשכתי לאבן בכל הווייתי. היא נצצה לי את עצמה לדעת.

לקחתי ענף קטן ושברתי אותו בשתי ידיים. נעצתי את הקצה החד בפרק ידי. הבטתי בדם מתפשט יחד עם חום הגוף. נגעתי שוב באבן והחתך נסגר ואנרגיה אינסופית נכנסה לתוכי, כאילו נכנסתי לעמדת הטענה. כשירדתי מהעץ, קפצתי ממקום גבוה מדי. היו לי ספקות, אבל נחתתי בקלות. חייכתי לעצמי. אני חושב שזהו. זכיתי בכוחות על. אני וולברין, אני סופרמן, אני כל מה שארצה. כל זה בזכות אבן ורודה וקטנה.

במשך שנים, האבן הייתה איתי. כל רגע נתון היא הייתה צמודה לגופי. חלק ממני. עברנו יחד המון חוויות. הייתי בלתי מנוצח. יום אחד, הרגשתי צריבה עמוקה בחולצה. אני נשרף חשבתי לעצמי. הסרתי את החולצה במהירות ובמשיכה האחרונה, חשתי את לבי נתלש. הסתכלתי למטה ושמאלה וראיתי שאריות של בד דבוקות לחזי. האבן לא הייתה על הרצפה. היא לא הייתה בשום מקום. נעמדתי מול המראה וראיתי נצנוץ מוכר מתוך שריר החזה. לא יכול להיות. בסוף הפכנו אחד. התהליך הושלם.

היא עדיין אצלי. היא עדיין איתי. אנחנו עדיין בלתי מנוצחים. השבוע היא תחגוג 35 חורפים. היהלום הורוד שלי, האהבה הכי גדולה שקודם ניצחה את האהבה שלי לעצמי ואז העניקה לי שלוש אהבות נוספות שהתעלו על כל מה שחשבנו. אז מה אפשר לומר לבן זוג אהוב אחרי 13 שנים יחד, 3 ילדים, כלבה אסופית וחיים שבנינו לבד בארבע ידיים. הכוחות שהיא מעניקה לי, זה יותר מהסיפורים, יותר מהסרטים, זה אמת של חיים וקשיים ופתרונות, ובקבוק יין ריק ונשיקות אוהבות עשרים דקות אחרי שאחרון הילדים נרדם. לפעמים בן אדם צריך לקחת החלטה אחת נכונה בחיים. אני בחרתי להרים אבן ורודה. זה נתן לי והוביל אותי ופיתח אותי.

מאחל לנו להמשיך לאהוב בלהט, לצעוק ולצחוק, לבנות ולטפס למעלה בשלבים. למצוא תמיד זמן לעצמנו כזוג וכיחידים בתוך כל הקרקס הזה. מאחל בריאות ונתינה, אור ושמחה בכל צעד. כל מכשול הוא מדרגה לאתגר הבא. כמה טוב שיש לי אותך. החברה הכי טובה שלי.

ג'יו-ג'יטסו ברזילאי וחיבוקים משפחתיים

בצעדים שקטים, אני נכנס לחדר השינה. השעון מורה על תשע בערב. האור כבוי. הדר התפרקה מוקדם ונכנסה להרדים את הילדים עם פיג'מה. עייפות החומר לבושה בפסים. אני עומד בפתח הדלת ומחייך לעצמי, איך המיטה הזו, הר של צלליות, משמשת מגנט לכל הבית, הילדים, הכלבה, בגדים אבודים, ספרים ואפילו רובוט שהופך לאוטו.

"אבא….", קול מפלח את הדממה.

"אבא….", הוא ממשיך.

"מה מתוק שלי?", אני עונה.

בחושך, אני מזהה עיניים נוצצות ותנועת יד קטנה טופחת על קצה המיטה. "אבא, בוא לפה. שמרתי לך מקום לידי. בוא, אבא. אני אוהב אותך". לאכול את הילד הזה. גיבור על של חיבוקים ומלים טובות. "אני בא, מאמי שלי". אני נכנס לתוך חיבוק חם-חם מהתנור. כמו שהוא סוגר עלי את ידיו ומנשק אותי, וגם קצת אף לאף, הוא נרדם. אני מאריך את חיבוקי כמאסף ומכניס משפחה שלמה בין זרועות. נשימות מתוקות של בטחון מתנגנות בחשיכה ומחזקות אותי.

החורף הגיע ומניח עלינו צעיף קריר ואפור של מציאות. שלושה ילדים, עבודה סיזיפית, עובדים שמתקשים לעמוד בקצב וחיים שרצים בלי הפסקה. בנוסף לכל, מצאנו זמן לעבור דירה. כפי שאתם מבינים, מצב הרוח עולה ויורד בהתאם לביקורי השמש החמקנית. נופלים לתוך התהום הנפערת בין הרצון לעשות לבין היכולת לזוז מהספה בסוף היום.

לפני כשבועיים, התחלתי להתאמן בג'יו-ג'יטסו ברזילאי, וכולי כואב דואב ושרוט מאחיזות בדש הבגד. מוצא את עצמי נלחם (על חיי) עם המדריך. ברזילאי עם אוזני כרובית ואף פחוס מקרבות. חזק כמו דוב, שגורם לך להרגיש חלש בצורה בלתי רגילה. מה שמדהים הוא שזו אומנות לחימה שכל כולה הישרדות על הגב. מזכיר קצת את הלופ של החיים שלנו. אוחזים קצת, נופלים על הגב, מטפסים שוב למעלה וחוזר חלילה. הטריק הוא פשוט לא לשרוף את כל האנרגיה בהתחלה. ספורט מדהים ומחזק מנטלית. וגם קצת מפרק צלעות. לקחתי כמה ימי חופש.

וכן, יש גם את הקטע של להתבגר, שיערות לבנות וזה… אז יש שלב שזה עובר ואתה מבין שגרגרי החול יברחו לך בין האצבעות בין כה וכה, וכל שעליך לעשות הוא להנות מהתחושה. אני בודק את מדד האושר שלי כמו צוללן שבודק שיש לו חמצן. אני מאושר. גם בתוך העליות והירידות, והברדק הזה שמורכב ממליון חתיכות קטנות שאנחנו קוראים לו חיים.

תוך כדי תנועה על המזרן כשאני נאבק למצוא אחיזה ונשימה באותו הזמן, אני מבין כמה כיף המאבק הזה. זה מה שמשאיר אותנו תוססים ואנרגטיים. כן, זה לוקח הרבה ואנחנו אוהבים להתלונן כי זה חלק משפת היומיום שלנו. אומנם לחיים יש משקל כבד יותר מ-88 קילו של המדריך, אבל לרגעים, תאמינו לי, שהוא מרגיש כבד ומתיש יותר. למרות הקושי הברור מאליו, תחשבו עד כמה זה כיף להצליח ולהפוך את המדריך על הגב. תחושת ההצלחה מתפשטת בוורידים, ועד שהיא מגיעה לקצות הגפיים, אתה כנראה שוב על הגב, אבל כאמור, על הרגעים הקטנים האלה אנו חיים.

 

השארתי נוצות שדהו משכבר 

"על שפת נהר רצופה אבנים חלקות
הורדתי נוצות שאיבדו מיופיין
כשיפשיר שוב השלג בהר הרחוק
יעלה הנהר וישטוף גם אותן

שפת נהר מלאה עשבים ירוקים
השארתי נוצות שדהו משכבר
כשיגיעו רוחות ויבואו גשמים
יעלמו נוצותיי במורד הנהר

ואיש לא ידע שהייתי אחרת,
שהייתי שונה כל כך
אבל אני אף פעם לא אשכח…"

לקוח משירה של מירי מסיקה "נוצות"

כמה חיים חיינו עד כה? מי זוכר לספר אותם? עד כמה שונה אותו נער שצעד לבית הספר מהגבר שמלביש את ילדיו לגן? אנחנו עוברים את החיים מהר, ואז בראייה לאחור, שמים לב שעברנו איזה גבול. מבחינים באיזה שלט קטן – "נעורים", וקצת אחריו "זוג צעיר" ואז "הורים לילד ראשון", וכל שלט כזה, בא יחד עם נתח זמן משמעותי, כמה קמטוטים והבנה גדולה שאנחנו כבר שוחים עמוק בתוך הבריכה הזו שנקראת חיים.

בראשי, אני קופץ בין תמונות וזכרונות. שיערי קצר מאוד, תספורת צבאית וחיוך עקום במכוון. מחבק שתי נערות בתיכון. תמונה נוספת, קפיצה לאחור בזמן, אני ישן על מיטה בבית דודתי במכנסים קצרים כחולים, דומים מאוד למכנסי הספורט שמקבלים בגיוס. במפגשים עם חברים, אנחנו כבר מתחילים לספר סיפורי בדיעבד, אולי מההבנה שבהרבה מקרים, כבר אין מי שיעיד. כל סיפור וכל מור"ק שכזה משיב לחיים קצת מדמותך של אז. מי זוכר איך היינו בני 20 מלבדנו. או שטיפסנו ביסודי על המקלט הציבורי בקפיצה אחת, או את הנשיקה הראשונה. ברבות השנים, מי שליווה אותנו כברת דרך, עצר בדרך או פנה לשבילים אחרים, וגם החברים בתיכון שהיו הכי הכי, נראים קצת שמנמנים בראי הזמן והפייסבוק.

קראתי באחד הספרים על התרבות היפנית שסמוראים הפסיקו לתפקד כסמוראים לוחמים בגיל 37. זה עתה חגגתי 37, בין הקיץ לסתיו, בין סליחות לחתימות. מרגיש שיש לי עוד הרבה לתת. עוד הרבה מעצמי ועוד הרבה לעצמי. רוצה לגלוש, רוצה לטפס על הרים. בבוקר מירי מסיקה שרה לי על הנוצות שלה והתכווצתי לנוכח המחשבה שאף אחד לא יידע שהייתי שונה. לא רק האבא של, איש העסקים הזה, או כל כובע נוכחי שאני חובש על ראשי.

אז מה עושים? אי אפשר להפסיק לנוע, ואני, כמו כל יום מאז שאני זוכר את עצמי, אוהב את איפה שאני נמצא ומשתדל להיות איפה שאני אוהב. ועדיין הזמן לא עוצר לאף אחד. ולמרות שהבטחתי שאנסה לא להגיע לרגע הזה, אני כבר בנקודה שאנשים אומרים לי שאני נראה צעיר מאוד לגילי, או שלדעתם שלושה ילדים זה הספק מדהים לגיל 27.

אז יש לי עוד הרבה נוצות, אמנם חלקן הלבינו, ואני אוהב להתהדר בהן. נמשיך להיות חזקים ובכושר, נמשיך להנות מהמשפחה ובעיקר לדעת גם לממש את האושר שלנו כעת. בכל רגע נתון. אנחנו מוקפים דברים טובים וזכרונות על דברים שהיו ועודם, או שנגוזו בעבר. הימים עוברים ושעון החול אינו מוותר לאיש, אבל באותה הנשימה, הזמן יכול להימתח ולהותיר מרווח נשימה להספיק עוד הרבה דברים שנחליט שהם החשובים היום.

לקראת השנה החדשה שתבוא עלינו לטובה, אני מאחל לכל מכרי ואהוביי בריאות איתנה, אושר וניצול הזדמנויות. החיים שלנו נראים בדיוק כמו שנתנו להם להיראות. בצלמנו ובדמותנו, וגם בחוסר הבחירות שלנו והדחיינות הטבעית של כולנו. אני מזכיר שלכולם יש עוד הרבה נוצות יפות ומבריקות בארסנל, ומקווה שהשנה כולנו נפרוש אותן בריקוד טווסי ונסמן עוד הרבה Vיים על רשימת הדברים שרצינו לעשות. בברכת שנה טובה ומתוקה.

בן של אבא שלי

במשפחה, אני רואה קדימה, מעולם לא מביט לאחור. בתקווה שילדיי כן יביטו לאחור ביום מן הימים. אני באתי ממקום של מרפקים וציפורניים. אבא שלי מילא את חיי בחסרונו. הוא תמיד לא היה שם, וכשהיה, זר היה ומוזר. אי אפשר לקחת ממנו את הנוכחות שלו. גבר יפה וחזק. מודה לו עד היום על הגנטיקה. מרחוק, אבי כפסל שיש יווני. שם ממרחק מבט, אך כל כוחו נעלם לו כשהוא במרכז. גם בחופה שלנו, לא רצה לעמוד לידי ומאחורי. בצד עמד. הביט לשמיים ולא הבין. לא שייך. כאילו גופו שלו דוחה את עצמו. רחמי נכמרו עליו. הרבה יותר מאשר ריחמתי על עצמי שילדות שלמה חסתה בצל של אבא שאולי יבוא.

דודו טסה שר

"גם אני פוחד לאהוב
תמיד מתרחק ממה שקרוב
כמו שאתה
הלב והשריטה
סיפור חיי
גם אני
רציתי הכל
הייתי זרוק
פחדתי ליפול
כמו שאתה
הזמן חרטה
סיפור חיי
בסוף היום אני
בן של אבא שלי
מי עוד השאיר לי בלילות
אור במסדרונות
בסוף היום אני
בן של אבא שלי
כל עוד הגשר יעמוד
לא אפחד למעוד"

מתוך בן של אבא שלי

 אז למזלי, אני לא כזה. שונה עד מאוד. איש משפחה שחי את המרכז והשיח, החיבוק והקרבה. בסוף היום אני לא בן של אבא שלי. אני הבן של האבא שתמיד רציתי שיהיה לי. רציני, איש עבודה, מספק ההגנה והאהבה. אני זה שמדליק את האור במסדרון לנבו, ועובר פעם נוספת בחדר לכסות את אריאל כשהיא שרועה על המיטה. מנשק שוב למקרה שסימן הנשיקה עוד לא נצרב פנימה. מלא אהבה אני. אני שומע את השיר הזה ומרגיש קצת עצבות על מה שלא היה, אבל מלא גאווה בידיעה שילדיי יוכלו לסמן את הבית האחרון בשיר כדוגמה לחייהם. אבא חזק ותומך, אילן להיתלות עליו. מגדל אותם בידיעה שאין פחד. אין במה להיאבק. הגשר יעמוד. כל שצריך הוא רק לגדול יחד. אני מאיר את המסדרון והם מאירים את חיי. זו העסקה הטובה ביותר שחתמתי עליה בחיי.

והעץ היה עצוב. 

"אבל הילד הלך ולא חזר
הרבה זמן…
והעץ היה עצוב. 
ואז יום אחד
הילד חזר
והעץ רעד מרב שמחה
ואמר: "בוא, ילד, 
תטפס על הגזע שלי
ותתנדנד על הענפים 
ותהיה מאושר". 
"אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים", 
אמר הילד.
"אני רוצה בית, שיהיה לי חם",
הוא אמר. 
"אני רוצה אשה ואני רוצה ילדים, 
ובשביל זה אני צריך בית.
אתה יכול לתת לי בית?"
"אין לי בית", אמר העץ, 
"היער הוא ביתי. 
אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי 
ולבנות בית.
אז תהיה מאושר".  לקוח מתוך העץ הנדיב מאת של סילברסטיין.

כמה שהספר הזה עצוב. ככה קצר ומדויק כמו אבן הקלע ששלח דוד לקדמת המצח של גוליית. אני מקריא את הסיפור לילדים לפני השינה. מקריא ומתייפח. לא דמעה סוררת. ממש נהי ודמעות לרוב. מנסה לעדן את הבכי בטון איטי. מאוד. אריאל ונבו משחקים ביניהם ומגיבים לעלילה תוך כדי קפיצות על המיטה.

"אריאל, למה העץ מאושר?" אני שואל. "תראי אין לו תפוחים, אין לו עלים וענפים. רק גזע ערום".

היא מחייכת אלי למשמע המילה ערום ומיד חוזרת לשיחה, "זה כי הוא הביא את כל מה שיש לו למישהו שהוא אוהב. אז הוא מאושר."

אני מחבק אותה ובוכה עוד קצת לתוך השיער שלה. אני רואה איך הילד בסיפור מחליף את העץ בכסף, בבית, בסירה ורק בסוף מתיישב עליו לנוח. ההאנשה של העץ לדמות הורית, אולי אפילו כלבית במובן מסוים. ככלב שנאמן לבעליו, חרף כל השנים והמעשים. עבורו בעלים הוא בעלים. אני חושב לעצמי מדוע הספר הזה נוגע בי כך. אני מאמין כי לפני הכל, במשך שנים, כל מה שרציתי היה עץ. עץ גדול ורחב שיצל עלי וייתן לי לטפס עליו ולהתנדנד על ענפיו. כאילו במידה מסויימת, לו הייתי כותב את הספר הזה, העלילה הייתה כתובה בסדר הפוך. המחשבה להמיר את האידיאה הזו בחומר, נראית לי שגויה מיסודה.

יותר מזה, אני מחבק את ילדיי וחושב שאני נמצא בעמודים הראשונים של הספר ויום אחד, גם הם, האהובים הקטנים שבאים לנשיקות וחיבוקים בלי הפסקה. יוצאים מהמיטה לעוד כוס מים, חיבוק, משחק. שקוראים לי לבוא לעזור בשירותים, ומודים לי כשאני מכין את השוקו הכי הכי, אבל הכי טעים בעולם כי יש בו מלא חיבוקים ונשיקות. גם הם יום אחד, אולי, ישכחו את הנדנוד והטיפוס וירצו את הכסף, בית וסירה. המחשבה הזו מנסרת אותי. אין לי דבר יקר יותר מילדיי ומהקירבה שיש ביננו. ברור לי שתהליך ההתבגרות שלהם יוביל למרחק מסויים, שהינו חשוב מאוד לצמיחה שלהם. אני רק מקווה שהם ידעו לחזור לשבת תחת ענפיי טרם אהפוך לגזע שפוף.

עץ משפחה לא יכול להתקיים ללא ענפים. האבסורד שבספר הוא שהאהבה היא ללא תנאים גם במחיר ה"אני" עד כדי ביטול עצמי. יותר מזה, אני רוצה להיות יער משפחה. שכל אחד מילדיי יצמיח את העץ שלו ויחבר איתי שורשים מתחת לאדמה. ההמשכיות הזו היא התודה הכי גדולה שניתן לקבל מילד. ההבנה שלו כי העולם גדול ורחב, אבל הבית הוא אחד. ובית אינו ארבעה קירות וגג. הבית זה אבא ואמא ואחים וזכרונות, ועזרה הדדית וכן, הרבה אהבה בלי תנאים.

נתינה זהו רגש מדהים. קל וחומר לקרובים אליך. מתחיל ממילה טובה, לבשל ארוחה ולראות את כולם נהנים. חיבוק חם. הילדים שלי פותחים בי צוהר לנתינה. עירוי של אהבה. ממני אליהם. אני רואה אותם גדלים במהירות. מהר יותר מקצב צמיחת שיער השיבה בזקן שלי. אני מבין שהרגע הזה, ארוך ככל שיהיה, הוא בר חלוף. היום אני בשיא בשלותי כגבר, כאב, כהורה, הדר ואני עמודי התווך של המשפחה. מחברים בין כל החתיכות של החיים בלהטוט כמעט בלתי אפשרי. אנו עושים זאת בידיעה כי ההשקעה הזו היום תוביל אותנו בעתיד להיות מוקפים ביער של אהבה. ואולי, בקו עלילה אחר, העץ הנדיב יוכל לשבת לו בצלם של הרבה ילדים, נכדים ונינים שישקו אותו וישחקו איתו עד אשר הוא יוכל להצמיח את עצמו מחדש.

 

 

 

נשפכים לנו בין האצבעות

אם מישהו רק היה אומר לי כמה מהר זה עובר. לא רק אומר. מכריח. מכופף אותי להבין. כי כולם אמרו ויש אינספור אמרות שפר וסיפורי בדים בדיוק על זה, אבל איש אינו מבין. איש אינו מבין איך הנעורים נשפכים לנו בין האצבעות. יש תקופה קצרה להחריד שבה אתה גדל ומתנסה ומתחבט עם העצמי שלך. התחושה הזו שכל יום מישהו שונה מופיע מולך בראי. התקופה הזו שאפשר באמת לעשות כל מה שעולה על דעתך וזה ממש בסדר. התקופה שריח של בחורה יכול היה לגרום לך לרוץ חצי עיר רק כדי לנסות ולתפוס אותה ערה. התקופה ששברון לב מופיע בדלת מדי כמה חודשים. ככלב עזוב ומוזנח המבקש להתנחם בחומך. גם בכאב יש הנאה מסוימת. הבכי והדמעות שירדו על דברים גדולים וקטנים. שירים של אביב גפן, זהר ארגוב והביטלס יכלו לרוץ בלופים בווקמן. הגוף שכל הזמן גדל ומשתנה. מבטים חדשים. תיכון, צבא, שחרור, עבודה, טיול, שוב לימודים. מכירים מישהי שממש מוצאת חן בעינינו. מחסירים אלפי שעות שינה. עוברים לגור יחד. רבים בלי הפסקה על גרביים שזרוקות על הרצפה וכלים בכיור. אוהבים כמו משוגעים בכל הכח. הכל בעוצמה. לא סתם הלב הוא אחד השרירים החזקים, הוא צריך לעמוד מול כל גלי הרגש הללו ולספוג ואז לדחוף החוצה לעולם. ומכל הטירוף הזה, יש ריב אחד גדול. קצת רגליים קרות, ואז מבינים שזה הדבר הגדול הבא, וכורעים ברך. היא אמרה כן ואני כמו הסנה הבוער, אש אוחזת בי ואני לא מתכלה. רק גדל ומתאהב יותר. עבודה. טיסות. טיולים. כבר לא זוכרים מה זה שגרה. יושבים לדבר. זה הזמן. הזמן שלנו כבר עבר. עכשיו חייבים לזרוע לעתיד לבוא. תביאי לי ילדים. כחולי עיניים ונוחים לחיבוקים. תעשי לי אותם בדמותנו שתמיד נזכור איך היינו. תמשיכי לאהוב אותי כמו אז. רוח הנעורים חלפה. פרט לכך הכל נשאר אותו הדבר. אני עדיין מוכן למות בשבילך. כמו אז.

שאלות של ילדים

היא מטפסת עלי כשאני יושב על כסא גן במרפסת. משחילה רגל אחת אחר השניה לתוך ידיות הכסא, מצמידה אלי בטן לבטן ומחבקת אותי לשלום. לנצח קצר, אני מרגיש חגור בחגורת בטחון. הרי אין בטוח מהמקום הזה. היא מאמצת אותי אליה לחיבוק חזק ולוחשת לי באוזן, "אני אוהבת את אבא שלי. אריאלי היא של אבא".

בואו נניח לקלישאות הרגילות של בנות הן של אבא, בנים הם של אמא, כי הרי כולנו מבינים שקלישאות הן בסך הכל אמת חקוקה בסלע המונגשת כשירות לציבור הרחב. בזמן ששתיתי קפה ונהנתי מהרוח הנעימה של סוף היום במרפסת. מחיתי דמעה שרק הורה יכול להבין, זה היה בגלל הרוח, אני רגיש לחילופי עונות בעיקר כשהבת שלי מצהירה על אהבתה אלי.

בעודי נהנה מהרגע, פצחנו בשיחה על אירועי היום, איך היה בגן, עם מי שיחקת, והבעת עניין הדדית. לפתע אריאל סטתה מהנושא ושאלה אותי,

"אבא, יש לאלוהים קסם?"
"מי שמאמין באלוהים חושב שיש לו הרבה כוחות, גם קסם."
"כי לאלוהים של הסינים יש קסם". אומרת ופותחת את עיניה להדגשה.
"את חושבת שיש אלוהים אחד או הרבה סוגים של אלוהים?" אני מקשה.
"יש הרבה, אבא.", על פניה מופיע חיוך רחב, כזה שמודיע לי שהיא יודעת את התשובה על החידה המורכבת. היא מתחילה למנות באצבעותיה.
"יש את האלוהים שלנו, של היהודים. יש את האלוהים של הסינים."
היא מתמהמהת מעט.
"אה, איך שכחתי ויש את האלוהים של לונה."
לכל המעוניין, לונה היא החברה הכי הכי טובה בכל העולמות של אריאל והיא דוברת ספרדית והיא מקולומביה. בת להורים נוצרים אדוקים.
"ומי זה האלוהים שלה?" אני שואל
"מריה…".

כבר כמה חודשים שמושג האלוהים מטריד את מנוחתה של אריאל. היא אוהבת להגיע לארוחות שבת בבית חב"ד. לפני היציאה היא מתגנדרת ומודיעה חגיגית לכולם כי היא מוכנה ושלא נאחר כי לא ישאר לנו דג, ונבו מאוד אוהב דג. בהתרגשות היא נכנסת לתוך יער המתפללים, מחלקת נשיקות וחיבוקים לכל הדודים מהקהילה. מרימה לחמניה טריה מהשולחן ורצה לשחק עם נבו או אחד הילדים האחרים.

היא מבינה כי לפעמים לאלוהים יש זקן לבן וארוך, לפעמים הוא אישה ולפעמים בכלל לא רואים אותו והוא בכל מקום. התפישה או חוסר התפישה של אלוהים כיצור פיזי בעל נראות משתנה שיש לו כוחות, ויכול להיות כי הוא אחד מני רבים כמותו פשוט מדהימה. ברור לי איך שאלות כאלו יכולות לאתגר גם אנשים מבוגרים, קל וחומר ילדה בת חמש וחצי.

מה שיפה שהילד תמיד עונה בצורה כה פשוטה. כמו קו שיוצא מנקודה אחת לנקודה שניה. אין פיתולים בדרך. אנחנו המבוגרים משתמשים כל פעם בסיבובים ופניות פרסה של המציאות על מנת להסביר דברים שלא תמיד ניתן להסבירם, או לחילופין, ההסבר, לצערנו, פשוט מדי.