חברה שלי כבר 13 שנים

אני מניח פה פוסט שנכתב ב-2009. הפוסט נכתב לכבוד שנתיים של נישואים. מאז עברו עוד שמונה שנים. שלושה ילדים, והרבה מאוד דרך. אתמול הדר ואני ציינו 13 שנים למפגש בינינו. עוד חודשיים מהיום נחגוג את יום הנישואין העשירי. הזמן טס ואנו חשים אותו חורץ פסים של זיכרון על פנינו, גופינו וליבנו. הזמן אינו אויב, הוא רק מראה מקום.

חג השבועות הזה, הבא עלינו לטובה, יסמל עבורי הרבה מעבר לחג ביכורים וגבינות העונה. השנה, בתאריך הזה, הדר ואני נחגוג יום נישואין שני. כן, כבר חלפו שנתיים. זה היה מהיר ומרגש, כמו שני ילדים הגולשים במדרון מושלג על גבי שקיות ניילון. שנתיים בהם הביטוי "חברה שלי" התחלף לפרקים בביטוי "האישה שלי". שנתיים של טיסות ומעבר ממערב למזרח. שלושה חודשים אחרי החתונה כבר היינו בדרכים. ירח דבש בהודו ומשם לסין. מי האמין שמפגש אקראי בברזיל יוביל אותי למקום בו אני נמצא היום.

בתחילת מרץ 2004 הייתי בשלהי הטיול שלי בדרום אמריקה, הגענו לברזיל שהייתה התחנה האחרונה שלי בטיול. את הקרנבל העברתי באריאל דה אג'ודה, עיר שנכבשה על ידי המוני ישראלים. נהניתי מכל דקה. אהבתי את הים, את הבחורות היפות, את שני אימוני הקפוארה ביום. לוח הזמנים היו ברור ופשוט. ביום התאמנתי, בלילה שתיתי קאשסה (רום ברזילאי) מתובלת בפירות העונה. בתום ימי הקרנבל, המשכנו לאיטקרה, חצי אי בעל חופי זהב. מטיבי הלכת שבינינו מצאו גם חופים נסתרים מלאי דקלים שנעים ברוח ונראים לרגע מבזיק כאישה ענודה עגילי תמר.

בשלב מסוים, חברי ואני היינו אמורים לפי התכנון להמשיך ולהצפין לעיר נוספת בברזיל, אבל אחרי כמעט שבעה חודשים בהם אתה פורק תיק גב ומעמיס תיק גב וחוזר חלילה מדי יום, שאתה מרגיש כקרוב רחוק של הצב הגלאפגוסי, אתה רק רוצה לחוש בית – כזה עם קירות.

"אז מה התכנון עכשיו?" שאל אותי.

העייפות המלווה את חלום הטייל פשטה באיבריי. לא רציתי להגיע לשום יעד חדש. לא לתחנת אוטובוס לא מוכרת, לא להיקלע למיקוח זניח על מחיר של אכסניה. לא רציתי כלום.

"בוא נחזור אחורה לאג'ודה. היה לנו נחמד מאוד שם וגם ככה אנחנו חוזרים עוד פחות משבועיים הביתה. מה את אומר?" זרקתי כבלון ניסוי.

"סבבה" אמר בלי להניד עפעף.

"ואללה?" שאלתי.

"ואללה" ענה.

ביום שחזרנו לאג'ודה פגשתי את הדר. היא ישבה לה באכסניה יוקרתית. סוג של מלון טרופי שכלל בריכת שחייה וערסלים מתנדנדים. חבר משותף העיר בקול והאיר את עיני.

"ראיתם את זו? נראה לי שמצאנו מלכת כיתה." אמר בחיוך ודחף מרפק נרגש לצלעותיי. הוא לא ידע כי אבחנה זו תזכה אותו ביום מן הימים בשליש כניסה לגן עדן.

היא ישבה מוקפת בנות ולימדה אותן כיצד להכין צמידי רגל. בקושי הצלחתי לגנוב מבט קצר והפטרתי בקול בוטח, "זו..? מקסימום סגנית שנייה."

בתוך בית החזה שלי, הלב והלבלב שיחקו בכיסאות מוזיקליים. מהנתונים הזריזים שהצלחתי ללקט, ברסיס המבט הזה שהענקתי לה, קלטתי את עומק העיניים הכחולות הללו. היה לי ברור שמשהו קרה בזה הרגע. לא ביני לבינה, היא בכלל עוד לא ראתה אותי, אלא ביני לבין עצמי. מצאתי את מלכת הכיתה.

מאוחר יותר, ניגשתי אליה בזמן שקראה ספר על ערסל בד בגווני האדום. "האיש שצפה ברכבות" מאת ג'ורג סימנון.

"שלום לך." אמרתי בחיוך.

היא הורידה את הספר ששימש כמסך בינה לבין העולם אל מתחת מתחת לקו עיניה והשיבה בנעימות.

"שלום."

היא בחנה את לבושי, מכנס קפוארה כחול בוהק וגופיית אימון, ואמרה, "אז אתה מאלו?"

"למה את מתכוונת שאת אומרת 'אלו'?", חקרתי.

"אלו שחושבים שהם יודעים לעשות קפוארה וכל היום לובשים את הבגדים הללו."

"המתלהבים, את מתכוונת?"

"כן."

"אז לא. אני הדבר האמיתי". ידעתי מהן ההשלכות של משפט כזה, הרי טווס לא נולד ביום אחד, ומיד אמרתי, "תשמעי, אני אתן לך לשפוט. תבואי עוד כשעה וחצי לאימון לזמן הקרבות. תצלמי את המועדון, תראי את חברות שלך, ואז גם תוכלי לומר אם אני הדבר האמיתי או סתם מתחזה. מתאים לך?"

"נראה" השיבה וחזרה לקרוא על האיש שצפה ברכבות.

היא הגיעה, ועוד איך הגיעה. אמרה שבאה רק כדי לצלם את חברות שלה ושאם אני כבר פה, אז יופי. ראיתי את המבט שלה עובר עלי, צורב בלהט את שריריי המתפקעים מעמידות ידיים וצעדי הג'ינגה.

היא עמדה מחוץ למעגל ושלחה מבטים סקרניים. בשניה שהבחנתי בה, סיימתי את הסיבוב הנוכחי וצעדתי לכיוונה. הרמתי אותה בקלילות והכנסתי אותה לתוך מעגל האנשים.

"תעמדי פה. תוכלי לראות הרבה יותר טוב." אמרתי.

עשרים וארבע השעות שבאו אחרי אותו רגע היו קסומות ובלתי נשכחות, כמו נשיקה אחת ארוכה מבלי הצורך לנשום. לא התקתי את עיני ממנה, לא יכולתי. עד היום, איני יכול. צפנו על מים מתוקים וראינו איך הגורל עושה בנו כשלו. מהאימון לבריכה, ומשם לארוחת ערב, ואז משחק ביליארד ארוך – ניצחנו את כולם. ידה נגעה בי כאילו היא מכירה כל שקע וקימור בגופי, ביד רפה ליטפה מבלי משים, ואמרה בלי מילים, באתי להישאר.

אחרי כמעט יומיים בלי שינה, הודעתי לה שאני נוסע לריו, כי אני חוזר לארץ עוד שבוע. היא הביטה בי בעיניים נסוכות אכזבה. היא כתבה לי מכתב וחתמה אותו במשפט הלא צפוי, "אני אוהבת אותך". איך אותי ואיך כל כך מהר. חשבתי בקול רם מדי. כל שהשיבה היה כי היא מרגישה את זה. קצת המום, קצת עצוב, עזבתי. דמותה בבגד ים צהוב נחרטה בזיכרוני.

למחרת, קיבלתי אימייל ממנה המודיע לי כי היא בדרך לעיר בפנים המדינה, בה מתגוררת קרובת משפחה שלה, וכי יש תחנת עצירה בריו. היא שאלה אם לא אכפת לי שהיא תצטרף אלי לשבוע האחרון שלי. כל שחשבתי עליו הוא כי זו בחורה עם תעוזה. ושוב תמונה שלה בבגד ים צהוב.

יום אחרי המכתב, נפגשנו בשנית באחד ממלונות העיר. עליתי בגרם המדרגות וראיתי אותה. לבי עלה על גדותיו. לא ידעתי איך לגשת. נשקתי לה בזהירות והעברתי את ידיי על מסגרת גופה, רק כדי להבהיר לי כי היא באמת כאן. לידה עמדו חבורת של בנים שהתלוותה אליה באוטובוס. אחד מהם, פרצוף מוכר למדי, היה בבירור מעוניין בהדר. הלכתי אליו ולחצתי את ידו, אולי קצת חזק מדי.

"היי אחי, מה המצב? תודה שלווית אותה לפה. תפקידך תם, אתה משוחרר." אמרתי ביובש ופניתי הלאה. משם נדדנו לדירה שכורה בבניין דירות שהשקיף על חוף קופקבאנה מצד אחד, ועל פסל הקורקובדו הגדול מצידו השני. שם, הדר ואני, הקמנו את התשתית לאהבתנו.

בטיסה חזרה לארץ, הייתי בטוח שכל החוויות יחלפו בראשי אחת אחרי השנייה, ההתרגשות  מהמפגש הקרוב עם החברים והמשפחה. אבל כל מה שראיתי מול עיני היו העיניים של הדר. למען הדיוק, הן בהו בי מתוך משענת הראש של המושב שלפני. ניסיתי להעלים את המחשבות, ניסיתי להירדם. העיניים של הדר לא נתנו לי מנוח.

הדר המשיכה את הטיול שלה, כפי שהתבקש, ואני חזרתי לשגרת החיים. שמרנו על קשר באינטרנט. היא שלחה לי תמונה שלה מחזיקה גור כלבים. הראיתי את התמונה הזו לכל מכריי והודעתי בקול יודע דבר, כי זו עומדת להיות אשתי. בערב פסח צלצל הטלפון וקול נשי נשמע מצידו השני,

"היי מותק, זו אני."

בהתחלה לא זיהיתי, לא קישרתי מי מתקשר אלי. רק נחתתי לפני שבוע ולא השארתי בחורה בכל נמל.

לא השמעתי קול.

"זו אני", אמרה שוב. נתנה לי שהות נוספת להבין.

בום, פטיש חמש קילו בתוך הקרביים. התיישבתי על הרצפה כשהשפופרת מרקדת לי בידיים המזיעות פתאום.

"הדר?"

"כן. רציתי לאחל לך חג שמח."

באותו הרגע, ידעתי שמצאתי את האישה שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s