חזרה גנרלית

השעה מוקדמת. אסופה של אנשים, יש גם קשישים של ממש, לבושים לבן זזים באיטיות פסטורלית על רקע פריחת עצי הדובדבן. מבט מרוכז ונשימות קבועות. כף יד פתוחה מושטת קדימה ורגל אחת באוויר כחסידה. מבצעים תנועות קבועות המדמות קרב בין אינספור משתתפים בהילוך איטי. רק אתמול, בזמן לגימת האספרסו, הבנתי למעשה מדוע לוחמי טאי צ'י, קארטה, ושאר אומנויות הלחימה המכילות קאטות נחשבות קשות, אך יחד עם זאת, מרוממות רוח ומחזקות את הגוף והנפש. זה לא הכושר. לא רק בכל אופן. זו גם לא רק הנפש. בכמה צעדים קבועים, האנשים הללו פיצחו את סוד הקיום.

"מה!@", בטח יצא לכם איזו מילת ביטול כלשהי. מה הוא מבלבל את המוח, אתם חושבים לעצמכם, אך אם נפרק את אמנות הביצוע עצמו למספר פעולות ומשמעותן, אולי תוכלו לרדת לסוף דעתי. כשמביטים בתנועה החיתוך באויר, אנו מבינים כי יש כאן חזרה שיטתית של תנועות עד כדי ביצוע מושלם. לאחר שהמבצע כבר עושה את מה עושה היטב, הוא עסוק בשימור המצב הקיים. ולבסוף, בסוף כל מקטע, ניתן לראות חיוך מיוזע ומרוצה מהתהליך, ואז כמובן, זה חוזר חלילה.

חזרה שיטתית, כולם, אבל כולם לעשות את אותה הפעולה כל פעם בצורה מדוייקת ושהיא תניב לנו את התוצאה הרצויה, כל יום, כל הזמן. למשל, במידה והלכתם למסעדה טובה ואכלתם מנה שהייתה אחת הטובות, אם לא ה…, אזי בוודאי תרצו שהביקור הבא יהיה זהה ברמת התחושה. זה תופס לתחושות של אהבה, סקס, מוזיקה שמקפיצה זיכרון. למעשה, היינו רוצים לדעת בוודאות כי הנוסחא של X+Y= תמיד אותו הדבר. בצורה הזו, אנו מבטלים משתנים לא רצויים ויודעים לזקק את התחושות שלנו.

שימור המצב הקיים, בהמשך לעיל ובהמשך ישיר לתפיסת "הכרכרה נוסעת, אין חזור..", אנשים אוהבים את ההווה שלהם, לצערם, לרוב בדיעבד. "איך היה לי טוב אז..", תחושת ההחמצה או החזיון תעתועים שמגיע לקראת גיל ה-40 שאומר:"לו הייתי שוב צעיר, מה הייתי עושה…" נגלה לכם שהרב היו עושים את אותו הדבר ומרוצים מזה ממש, אבל ממש. כמו חזיר בבוץ. אבל התחושה הזו של אובדן הנעורים, והרצון לשמר משהו מהם, הופך את המשימה של שימור המצב הקיים לחשובה מאוד.

סיבה אחרונה, אבל חביבה ואולי הקשה מכולם, תחושת הסיפוק. איך לעזאזל אפשר להיות מסופק כל הזמן? איך אפשר לשמור סיפוק. האם יש מאגרי סיפוק בלתי נדלים שאפשר להפשיר ולהשתמש בעת הצורך? כל כך הרבה שאלות ובלי הרבה תשובות אמיתיות. מי הוא העשיר? את זה כולנו יודעים, השמח בחלקו. גם שמחה זו עבודה. אמרו חכמים ממני, חייבים להיות שמח.

אני מאמין שהתשובה טמונה בתנועה הסיזיפית של הטאי צ'י. בחזרה קבועה, עשייה רפטטיבית וצעידה שוב ושוב באותם השבילים, עד אשר מפיקים מכך את המחצב, אולי היקר מכל, סיפוק. אין נוסחת קסם. צריך להשקיע עבודה קשה, לחזור על אותן התנועות שוב ושוב גם כשמתעייפים, ותוך כך ממשיכים בנסיון בלי נגמר לשמר את הקיים.

אם בחיים עסקינן, אז אי אפשר בלי זוגיות ואהבה. אי אפשר להתאהב בבת הזוג רק פעם אחת. זה לא מספיק. פשוט לא מספיק. אתה צריך להתאמן על אהבה, לחזק את השרירים עד שממש שורף. שם בנקודה הזו, אתה צומח. אתה מביט בקיים עד שאתה מבין, בדיוק כמו אלתרמן, כי גם גם למראה נושן יש רגע של הולדת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s