והעץ היה עצוב. 

"אבל הילד הלך ולא חזר
הרבה זמן…
והעץ היה עצוב. 
ואז יום אחד
הילד חזר
והעץ רעד מרב שמחה
ואמר: "בוא, ילד, 
תטפס על הגזע שלי
ותתנדנד על הענפים 
ותהיה מאושר". 
"אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים", 
אמר הילד.
"אני רוצה בית, שיהיה לי חם",
הוא אמר. 
"אני רוצה אשה ואני רוצה ילדים, 
ובשביל זה אני צריך בית.
אתה יכול לתת לי בית?"
"אין לי בית", אמר העץ, 
"היער הוא ביתי. 
אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי 
ולבנות בית.
אז תהיה מאושר".  לקוח מתוך העץ הנדיב מאת של סילברסטיין.

כמה שהספר הזה עצוב. ככה קצר ומדויק כמו אבן הקלע ששלח דוד לקדמת המצח של גוליית. אני מקריא את הסיפור לילדים לפני השינה. מקריא ומתייפח. לא דמעה סוררת. ממש נהי ודמעות לרוב. מנסה לעדן את הבכי בטון איטי. מאוד. אריאל ונבו משחקים ביניהם ומגיבים לעלילה תוך כדי קפיצות על המיטה.

"אריאל, למה העץ מאושר?" אני שואל. "תראי אין לו תפוחים, אין לו עלים וענפים. רק גזע ערום".

היא מחייכת אלי למשמע המילה ערום ומיד חוזרת לשיחה, "זה כי הוא הביא את כל מה שיש לו למישהו שהוא אוהב. אז הוא מאושר."

אני מחבק אותה ובוכה עוד קצת לתוך השיער שלה. אני רואה איך הילד בסיפור מחליף את העץ בכסף, בבית, בסירה ורק בסוף מתיישב עליו לנוח. ההאנשה של העץ לדמות הורית, אולי אפילו כלבית במובן מסוים. ככלב שנאמן לבעליו, חרף כל השנים והמעשים. עבורו בעלים הוא בעלים. אני חושב לעצמי מדוע הספר הזה נוגע בי כך. אני מאמין כי לפני הכל, במשך שנים, כל מה שרציתי היה עץ. עץ גדול ורחב שיצל עלי וייתן לי לטפס עליו ולהתנדנד על ענפיו. כאילו במידה מסויימת, לו הייתי כותב את הספר הזה, העלילה הייתה כתובה בסדר הפוך. המחשבה להמיר את האידיאה הזו בחומר, נראית לי שגויה מיסודה.

יותר מזה, אני מחבק את ילדיי וחושב שאני נמצא בעמודים הראשונים של הספר ויום אחד, גם הם, האהובים הקטנים שבאים לנשיקות וחיבוקים בלי הפסקה. יוצאים מהמיטה לעוד כוס מים, חיבוק, משחק. שקוראים לי לבוא לעזור בשירותים, ומודים לי כשאני מכין את השוקו הכי הכי, אבל הכי טעים בעולם כי יש בו מלא חיבוקים ונשיקות. גם הם יום אחד, אולי, ישכחו את הנדנוד והטיפוס וירצו את הכסף, בית וסירה. המחשבה הזו מנסרת אותי. אין לי דבר יקר יותר מילדיי ומהקירבה שיש ביננו. ברור לי שתהליך ההתבגרות שלהם יוביל למרחק מסויים, שהינו חשוב מאוד לצמיחה שלהם. אני רק מקווה שהם ידעו לחזור לשבת תחת ענפיי טרם אהפוך לגזע שפוף.

עץ משפחה לא יכול להתקיים ללא ענפים. האבסורד שבספר הוא שהאהבה היא ללא תנאים גם במחיר ה"אני" עד כדי ביטול עצמי. יותר מזה, אני רוצה להיות יער משפחה. שכל אחד מילדיי יצמיח את העץ שלו ויחבר איתי שורשים מתחת לאדמה. ההמשכיות הזו היא התודה הכי גדולה שניתן לקבל מילד. ההבנה שלו כי העולם גדול ורחב, אבל הבית הוא אחד. ובית אינו ארבעה קירות וגג. הבית זה אבא ואמא ואחים וזכרונות, ועזרה הדדית וכן, הרבה אהבה בלי תנאים.

נתינה זהו רגש מדהים. קל וחומר לקרובים אליך. מתחיל ממילה טובה, לבשל ארוחה ולראות את כולם נהנים. חיבוק חם. הילדים שלי פותחים בי צוהר לנתינה. עירוי של אהבה. ממני אליהם. אני רואה אותם גדלים במהירות. מהר יותר מקצב צמיחת שיער השיבה בזקן שלי. אני מבין שהרגע הזה, ארוך ככל שיהיה, הוא בר חלוף. היום אני בשיא בשלותי כגבר, כאב, כהורה, הדר ואני עמודי התווך של המשפחה. מחברים בין כל החתיכות של החיים בלהטוט כמעט בלתי אפשרי. אנו עושים זאת בידיעה כי ההשקעה הזו היום תוביל אותנו בעתיד להיות מוקפים ביער של אהבה. ואולי, בקו עלילה אחר, העץ הנדיב יוכל לשבת לו בצלם של הרבה ילדים, נכדים ונינים שישקו אותו וישחקו איתו עד אשר הוא יוכל להצמיח את עצמו מחדש.

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s