ג'יו-ג'יטסו ברזילאי וחיבוקים משפחתיים

בצעדים שקטים, אני נכנס לחדר השינה. השעון מורה על תשע בערב. האור כבוי. הדר התפרקה מוקדם ונכנסה להרדים את הילדים עם פיג'מה. עייפות החומר לבושה בפסים. אני עומד בפתח הדלת ומחייך לעצמי, איך המיטה הזו, הר של צלליות, משמשת מגנט לכל הבית, הילדים, הכלבה, בגדים אבודים, ספרים ואפילו רובוט שהופך לאוטו.

"אבא….", קול מפלח את הדממה.

"אבא….", הוא ממשיך.

"מה מתוק שלי?", אני עונה.

בחושך, אני מזהה עיניים נוצצות ותנועת יד קטנה טופחת על קצה המיטה. "אבא, בוא לפה. שמרתי לך מקום לידי. בוא, אבא. אני אוהב אותך". לאכול את הילד הזה. גיבור על של חיבוקים ומלים טובות. "אני בא, מאמי שלי". אני נכנס לתוך חיבוק חם-חם מהתנור. כמו שהוא סוגר עלי את ידיו ומנשק אותי, וגם קצת אף לאף, הוא נרדם. אני מאריך את חיבוקי כמאסף ומכניס משפחה שלמה בין זרועות. נשימות מתוקות של בטחון מתנגנות בחשיכה ומחזקות אותי.

החורף הגיע ומניח עלינו צעיף קריר ואפור של מציאות. שלושה ילדים, עבודה סיזיפית, עובדים שמתקשים לעמוד בקצב וחיים שרצים בלי הפסקה. בנוסף לכל, מצאנו זמן לעבור דירה. כפי שאתם מבינים, מצב הרוח עולה ויורד בהתאם לביקורי השמש החמקנית. נופלים לתוך התהום הנפערת בין הרצון לעשות לבין היכולת לזוז מהספה בסוף היום.

לפני כשבועיים, התחלתי להתאמן בג'יו-ג'יטסו ברזילאי, וכולי כואב דואב ושרוט מאחיזות בדש הבגד. מוצא את עצמי נלחם (על חיי) עם המדריך. ברזילאי עם אוזני כרובית ואף פחוס מקרבות. חזק כמו דוב, שגורם לך להרגיש חלש בצורה בלתי רגילה. מה שמדהים הוא שזו אומנות לחימה שכל כולה הישרדות על הגב. מזכיר קצת את הלופ של החיים שלנו. אוחזים קצת, נופלים על הגב, מטפסים שוב למעלה וחוזר חלילה. הטריק הוא פשוט לא לשרוף את כל האנרגיה בהתחלה. ספורט מדהים ומחזק מנטלית. וגם קצת מפרק צלעות. לקחתי כמה ימי חופש.

וכן, יש גם את הקטע של להתבגר, שיערות לבנות וזה… אז יש שלב שזה עובר ואתה מבין שגרגרי החול יברחו לך בין האצבעות בין כה וכה, וכל שעליך לעשות הוא להנות מהתחושה. אני בודק את מדד האושר שלי כמו צוללן שבודק שיש לו חמצן. אני מאושר. גם בתוך העליות והירידות, והברדק הזה שמורכב ממליון חתיכות קטנות שאנחנו קוראים לו חיים.

תוך כדי תנועה על המזרן כשאני נאבק למצוא אחיזה ונשימה באותו הזמן, אני מבין כמה כיף המאבק הזה. זה מה שמשאיר אותנו תוססים ואנרגטיים. כן, זה לוקח הרבה ואנחנו אוהבים להתלונן כי זה חלק משפת היומיום שלנו. אומנם לחיים יש משקל כבד יותר מ-88 קילו של המדריך, אבל לרגעים, תאמינו לי, שהוא מרגיש כבד ומתיש יותר. למרות הקושי הברור מאליו, תחשבו עד כמה זה כיף להצליח ולהפוך את המדריך על הגב. תחושת ההצלחה מתפשטת בוורידים, ועד שהיא מגיעה לקצות הגפיים, אתה כנראה שוב על הגב, אבל כאמור, על הרגעים הקטנים האלה אנו חיים.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s