נשפכים לנו בין האצבעות

אם מישהו רק היה אומר לי כמה מהר זה עובר. לא רק אומר. מכריח. מכופף אותי להבין. כי כולם אמרו ויש אינספור אמרות שפר וסיפורי בדים בדיוק על זה, אבל איש אינו מבין. איש אינו מבין איך הנעורים נשפכים לנו בין האצבעות. יש תקופה קצרה להחריד שבה אתה גדל ומתנסה ומתחבט עם העצמי שלך. התחושה הזו שכל יום מישהו שונה מופיע מולך בראי. התקופה הזו שאפשר באמת לעשות כל מה שעולה על דעתך וזה ממש בסדר. התקופה שריח של בחורה יכול היה לגרום לך לרוץ חצי עיר רק כדי לנסות ולתפוס אותה ערה. התקופה ששברון לב מופיע בדלת מדי כמה חודשים. ככלב עזוב ומוזנח המבקש להתנחם בחומך. גם בכאב יש הנאה מסוימת. הבכי והדמעות שירדו על דברים גדולים וקטנים. שירים של אביב גפן, זהר ארגוב והביטלס יכלו לרוץ בלופים בווקמן. הגוף שכל הזמן גדל ומשתנה. מבטים חדשים. תיכון, צבא, שחרור, עבודה, טיול, שוב לימודים. מכירים מישהי שממש מוצאת חן בעינינו. מחסירים אלפי שעות שינה. עוברים לגור יחד. רבים בלי הפסקה על גרביים שזרוקות על הרצפה וכלים בכיור. אוהבים כמו משוגעים בכל הכח. הכל בעוצמה. לא סתם הלב הוא אחד השרירים החזקים, הוא צריך לעמוד מול כל גלי הרגש הללו ולספוג ואז לדחוף החוצה לעולם. ומכל הטירוף הזה, יש ריב אחד גדול. קצת רגליים קרות, ואז מבינים שזה הדבר הגדול הבא, וכורעים ברך. היא אמרה כן ואני כמו הסנה הבוער, אש אוחזת בי ואני לא מתכלה. רק גדל ומתאהב יותר. עבודה. טיסות. טיולים. כבר לא זוכרים מה זה שגרה. יושבים לדבר. זה הזמן. הזמן שלנו כבר עבר. עכשיו חייבים לזרוע לעתיד לבוא. תביאי לי ילדים. כחולי עיניים ונוחים לחיבוקים. תעשי לי אותם בדמותנו שתמיד נזכור איך היינו. תמשיכי לאהוב אותי כמו אז. רוח הנעורים חלפה. פרט לכך הכל נשאר אותו הדבר. אני עדיין מוכן למות בשבילך. כמו אז.

שאלות של ילדים

היא מטפסת עלי כשאני יושב על כסא גן במרפסת. משחילה רגל אחת אחר השניה לתוך ידיות הכסא, מצמידה אלי בטן לבטן ומחבקת אותי לשלום. לנצח קצר, אני מרגיש חגור בחגורת בטחון. הרי אין בטוח מהמקום הזה. היא מאמצת אותי אליה לחיבוק חזק ולוחשת לי באוזן, "אני אוהבת את אבא שלי. אריאלי היא של אבא".

בואו נניח לקלישאות הרגילות של בנות הן של אבא, בנים הם של אמא, כי הרי כולנו מבינים שקלישאות הן בסך הכל אמת חקוקה בסלע המונגשת כשירות לציבור הרחב. בזמן ששתיתי קפה ונהנתי מהרוח הנעימה של סוף היום במרפסת. מחיתי דמעה שרק הורה יכול להבין, זה היה בגלל הרוח, אני רגיש לחילופי עונות בעיקר כשהבת שלי מצהירה על אהבתה אלי.

בעודי נהנה מהרגע, פצחנו בשיחה על אירועי היום, איך היה בגן, עם מי שיחקת, והבעת עניין הדדית. לפתע אריאל סטתה מהנושא ושאלה אותי,

"אבא, יש לאלוהים קסם?"
"מי שמאמין באלוהים חושב שיש לו הרבה כוחות, גם קסם."
"כי לאלוהים של הסינים יש קסם". אומרת ופותחת את עיניה להדגשה.
"את חושבת שיש אלוהים אחד או הרבה סוגים של אלוהים?" אני מקשה.
"יש הרבה, אבא.", על פניה מופיע חיוך רחב, כזה שמודיע לי שהיא יודעת את התשובה על החידה המורכבת. היא מתחילה למנות באצבעותיה.
"יש את האלוהים שלנו, של היהודים. יש את האלוהים של הסינים."
היא מתמהמהת מעט.
"אה, איך שכחתי ויש את האלוהים של לונה."
לכל המעוניין, לונה היא החברה הכי הכי טובה בכל העולמות של אריאל והיא דוברת ספרדית והיא מקולומביה. בת להורים נוצרים אדוקים.
"ומי זה האלוהים שלה?" אני שואל
"מריה…".

כבר כמה חודשים שמושג האלוהים מטריד את מנוחתה של אריאל. היא אוהבת להגיע לארוחות שבת בבית חב"ד. לפני היציאה היא מתגנדרת ומודיעה חגיגית לכולם כי היא מוכנה ושלא נאחר כי לא ישאר לנו דג, ונבו מאוד אוהב דג. בהתרגשות היא נכנסת לתוך יער המתפללים, מחלקת נשיקות וחיבוקים לכל הדודים מהקהילה. מרימה לחמניה טריה מהשולחן ורצה לשחק עם נבו או אחד הילדים האחרים.

היא מבינה כי לפעמים לאלוהים יש זקן לבן וארוך, לפעמים הוא אישה ולפעמים בכלל לא רואים אותו והוא בכל מקום. התפישה או חוסר התפישה של אלוהים כיצור פיזי בעל נראות משתנה שיש לו כוחות, ויכול להיות כי הוא אחד מני רבים כמותו פשוט מדהימה. ברור לי איך שאלות כאלו יכולות לאתגר גם אנשים מבוגרים, קל וחומר ילדה בת חמש וחצי.

מה שיפה שהילד תמיד עונה בצורה כה פשוטה. כמו קו שיוצא מנקודה אחת לנקודה שניה. אין פיתולים בדרך. אנחנו המבוגרים משתמשים כל פעם בסיבובים ופניות פרסה של המציאות על מנת להסביר דברים שלא תמיד ניתן להסבירם, או לחילופין, ההסבר, לצערנו, פשוט מדי.

 

העץ הנדיב שלי

לומר שלהדר יש לב גדול משלי, זה כמו לומר שפיל גדול מנמלה. לפעמים אני קצת מקנא ביכולת שלה לתת. נתינה כנה. מלאת כוונה ורצון לעזור. לא כי צריך, או שמישהו ביקש. סתם נתינה. מרבית האנשים נותנים כמו שהם שוטפים ידיים בשירותים ציבורים, רק כשרואים אותם. באחת הפעמים הראשונות שיצאתי עם הדר, עוד בברזיל, היא עברה ליד כל ילד ברחוב שמכר ממתקים וקנתה ממנו מלוא החופן שוקולדים. גם אותם, היא בטח חילקה אחר כך למישהו שמאוד רצה.

"למה את עושה את זה", שאלתי.

"מה זאת אומרת?" הסתכלה עלי בפליאה. עיניה אמרו הכל. ככה חינכו אותי. זה משהו פנימי. עזרה לזולת זה משהו חשוב והרבה מעבר לכל דאגה עצמית.

לך תסביר לה שאצלנו חפיסת שוקולד הייתה נטרפת על ידי הראשון שתפס. שלתת לאחר, זה אומר לקחת מעצמך. שתרבות האכול ושתה כי מחר אין, ישבה על צווארי כאבן ריחיים. ואז אתה פוגש אותה. מאירת עיניים בכל הוויתה. יפה ברמה בלתי אפשרית. עקשנית ודעתנית לא פחות. אישה אמיתית. עמוד תווך. העץ הנדיב שלי.

עברו השנים, ואנו מוצאים את עצמנו עובדים במשרד שהקמנו בארבע ידיים ומתרוצצים כמו משוגעים עבור לקוחות ותשלומים, וצוות עובדים וכל מה שקשור בזה. אנחנו בכלל רצינו להישאר בברזיל להתאמן בקפוארה ולתפור בגדי ים. חשבוניות ומשלוחים. זיעה וקרטונים. עובדים שעושים טעויות אנוש בלי הכרה, ובסוף גרם מדרגות שבו סופרים את הכסף. תוסיפו לזה שלושה ילדים מהממים ואהובים ששניים מהם מתגנבים לי למיטה ואחד שמגרגר כמו דרקון לבקבוק חלב בדיוק כשאני נרדם.

בלילה, בזמן השקט שלי, בין דודו טסה לחדשות ספורט, איזה כיף שגולדן סטייט לקחו, אני רואה סרטון על חבורה של צעירים שמשפצים בית של ניצול שואה. העצב קופץ עלי. על האיש שגר בחורבה הזו, איש שחווה דברים שאסור שאנשים יחוו. עצב על זה שאני לא שם לצבוע כמה קירות. ואז שמחה על זה שיש לי מה שיש לי, ומחשבות חיוביות שבביקור הבא שלי בארץ, אני אקח איתי כמה חניכים שלי לשעבר מ"אחריי" ונרתם לעזור למישהו. כי הנתינה חשובה, כך אשתי לימדה אותי. כמו שהוריה לימדו אותה.

פגשתי היום סוחר שאני מכיר שהלך לו קלף ואז הקלף הלך, האושר שלו עלה וירד עם הכסף. הזכרתי לו שהחיים שלנו העסקיים הם רק קו מקביל לחיים האמיתיים. המשפחה והבריאות. אנחנו עובדים על מנת שנוכל לשמר בהצלחה את החיים האמיתיים. ולעיתים מצליחים ולעיתים קצת פחות, אבל המירוץ נמשך. היתרון הכל כך מיוחד במירוץ הזה, שהפרס הולך איתך כל הדרך. אני והדר והילדים כמו במשחק מחשב קופצים ומלקטים מטבעות ומנתרים מעל מכשולים. ואז כשמתעייפים, מתחבקים וצוברים כוחות אחד בתוך השניה.

אז למדתי קצת לתת. תודה, הדר. עדיין שמרתי על האנוכיות ששמרה עלי בילדותי. אני מאזן בין השניים. כמו שאני רוצה לאזן בין העסק לנתינה. אולי לא סתם כתבו כי יש לתת מעשר. לתת, לא שיקחו ממך כמו מסים, לתת באושר. הנתינה מפיחה בך כוח להמשיך ולהשיג עוד. כוח להיות הכי טוב שאתה יכול ולדעת שבזכות מה שהשגת, אתה גם יכול לתת למי שאין לו. מודה ואוהב את העץ הנדיב שלי. זו שפורשת עלי את ענפיה ונתנה לי מפרי בטנה. בניגוד לסיפור היפהפה וצובט הלב, את הגזע שלך אני אוהב עליך. מאחל לנו שנשב לנו יחד עוד הרבה שנים מאוחדי שורשים. מוקפי פירות ופירות של פירות.

 

חוקי חמוראבא

רובנו מכירים את חוקי חמורבי, קובץ חוקים קדום שיש לו במידה מסוימת דמיון לחוקי התורה, אני רוצה הפעם לחשוף אתכם לחוקי חמוראבא שנמצאו בחפירה אצלי בסלון, בין תל כביסה להר צעצועים. החוקים מועברים מאב לילדיו בעל פה, בקול נעים ולעיתים בשאגות והשתנה על קירות. מטרת החוקים היא ליצור סדר בברדק ולהבין שישנה מערכת ענישה מסועפת ולכל מעשה עונש או גמול.

  • אף אחד לא יכול לשבת על הכסא של אבא. כל מי שימצא יושב, נשען על משענת הכסא, מנער את הכסא תוך כדי צרחות וקרקורים, יושלך ליאור.
  • אבא אוהב לישון. כל מי שיעיר את אבא לפני סיום שעות השינה המטכליות. יקשר לעמוד בחצר ויפתחו את עיניו עם קיסמים. זמן הענישה תלוי בזמן הפגיעה בשעות השינה של אבא. העונש כפול ומכופל בסופי שבוע.
  • אבא עשה אתכם ועל כן, כל חלק בגוף שלכם שייך לו. זה כולל נשיקות, חיבוקים, מזמוזים, צביטות, הרמות באוויר והיאבקות חופשית. אין זכות להתנגד. כל התנגדות תוביל לשימוש קיצוני יותר בדגדוגים.
  • כל התנהגות של גיל ההתבגרות לפני גיל 12 תחשב כהומור נמוך וגס שאין להתייחס אליו. ולא, פרצוף משורבב שפתיים של ילדה בת חמש וחצי שאומרת, "אבל. אבא…." אינו תופס.
  • לא אוכלים ורואים טלוויזיה בבוקר. זה מתכון לאיטיות מתמשכת. אבא ידוע כאחד שאינו איש של בוקר ועל כן, חובה על באי הבית לזרום עם זה ולהזיז ת'תחת בבוקר. אחרת הגן יתחיל כל יום ב-11.
  • כל מי שלוקח טלפון בלי רשות ועוד מוריד בו משחקים, יכנס למחבוש לשבוע ימים. מי שמוריד לטלפון של אבא משחקי לידה(לא להאמין, אבל שריר וקיים) ואיפור, העונש ישולש.
  • אבא לא יכול לשמוע שיחות נזיפה משום גורם לפני 12 בצהרים, וגם זה בצורה מוגבלת, עד 30 שניות כל פעם. בעצם, עדיף בכלל לא. החוק הזה הינו כללי ופונה לכלל הציבור, תוך שימת דגש על דיירי הבית, ילדים, אשה וכלבה.
  • כל פניה לאבא תתחיל באבא שלי אהוב ויקר, מלך האבות, מפנק הילדים ותומך התינוקות, בעל מוקיר ואהוב, וכן הלאה. כל פניה שאינה הולמת, לא תקבל התייחסות.
  • בורגול זה לא אוכל. עלים זה לא אוכל. סטייק זה אוכל. סטייק זה של אבא.
  • אימון זה לא צ'ופר ולא יכול לשמש אחר כך כטיעון נגד. למשל, "אתמול הלכת לאימון ואני נשארתי עם הילדים, אז היום אני טסה ללונדון עם חברות וחוזרת עוד שבועיים. צ'או." אימון זה חלק בלתי נפרד מהחיים, אהוב ומפרך, קצת כמו עוד ילד.
  • אירועים חברתיים לא מעניינים אותי. בהמשך לסעיף למעלה, לא להשתמש באירועים חברתיים כאירוע זוגי. מבחינתי, זה יכול לרדת מהרשימה שלך. למשל, "אתמול היינו בג'יבורי עם כל הילדים ובאתי רק כי האבא של ההוא גם הגיע, אז מחר אני על מטוס למאלדיביים למרתון צלילות. אורוברואר…".
  • בשלב זה של חיינו, ב"ה, שלושה ילדים וכלבה, אם וכאשר יהיה ילד נוסף הוא צריך להיוולד עם מטפלת צמודה.
  • כל מה שאינו קשור לים, חכה, טלפון סגור אינו מוגדר כחופשה.
  • החוקים הם קובץ פתוח וניתן להוסיף חוקים כל דקה וכל יום. הבסיס לחוקים הוא שאבא הוא שליט הבקעה, רודן ההרים, מחליף החיתולים ומכין הדגנים בבית. בעל כוח רב ומוגבל הנחלק להמון גורמים.
  • כתוצאה מהסעיף לעיל, לאבא מותר לשכוח אירועים, רשימות מכולות, ימי הולדת, ולגבי שיחות נזיפה, זה כבר צוין למעלה.
  • סמכותו של אבא היא כה גדולה עד שהוא מאציל אותה ללא עוררין לאישה והילדים, בדומה לתיאוריית הצמצום של הקבלה, עד שכל שנותר הוא היכולת להירדם בסלון מול הטלוויזיה.

זה כבר לא הדור שלנו

הרבה השתנה בשנים האחרונות מבחינה טכנולוגית. שינויים כה גדולים ובלתי נתפסים שהשפיעו בצורה ישירה על ההתנהלות החברתית שלנו. אנחנו בני ה-30 פלוס קיבלנו את הטכנולוגיה כמשה המקבל את לוחות הברית, כמשהו המופלא מאיתנו. מחשב קומודור ירוק מסך שעליו משחקי דוס, טלפון-דו, נייח ברכב ועוד נייד בגודל של כיור מטבח בתיק, משחק ה"סנייק" והטטריס ששברו את השוק. כל אלו היו הדובדבן שבקצפת. הייתה בנו תמימות של דור שנכנס לתוך משהו שהוא עוד לא מבין, אבל מאמץ אותו בשמחה. זה הדור שלי.

בתוכנו צמחו "המבינים", אז עוד קראנו להם חנונים, אותם חבר'ה שבנו אתרים ולימדו את עצמם. אבטיפוס של ההייטקיסט המודרני. אי שם באמצע-סוף שנות התשעים, השינויים הללו השפיעו במידה מועטה על ההתנהגות החברתית שלנו. עדיין היינו מתקשרים לטלפון בבית או פשוט הולכים פיזית לבקר חבר. גם במחיר הידיעה שהוא לא בבית. לא היה אז שני סימונים כחולים שיודיעו לנו שהוא חזה את בואנו. אם לא היה איש בבית, אז ירדנו ישר למגרש הכדורגל. תמיד היה מי שהמתין למשחק סטנגה.

ואז נכנסה תוכנת המסרים ICQ. ההשפעה הייתה מיידית ואנשים התחילו לתקשר דרך המחשב. בצורה הדרגתית החלה מהפכה חברתית שקטה. ילדים ובני נוער החלו לתקשר בקודים ובקיצורים ופיתחו שפה נפרדת. נפתח להם צוהר לעולם משלהם. עולם שאין בו חובה לצאת מכיסא המחשב. כאמור, זה עוד היה בחיתולים והתוכנה שימשה ככלי למפגשים ושיחות, ועוד לא שימשה תחליף לחיים האמיתים.

הדור שלי כבר היה בשולי הטרנד ומצא נחמה באתרי טרום פייסבוק כגון: "חבר'ה", "מקושרים". אתרים שנועדו לחזק קשרים רופפים או למצוא אהבה. זמינות המחשבים עוד לא הייתה בשיאה. בטיול שאחרי הצבא, השקענו זמן רב בבתי קפה, שהפעילו אינטרנט במהירות צב, כשניסינו להתקשר למשפחה ב"מסנגר" או "סקייפ". רק לעשירים ביותר היה טלפון לוויני. זה היה בלתי נתפס לטייל עם סמארטפון, וכשאני חושב על זה, טוב שכך. יש דברים שטוב שנותרו לא מתועדים.

המכה הניצחת הונחתה עם פייסבוק וההנגשה של האינטרנט לסמארטפון במחירים שפויים. נוצרה קהילה חדשה. האגורה החדש הוקם בתוך הרשת. כולם רצו נתח והתחדשו בטלפונים חדישים והתחילו להיות פעילים חברתית בחוג שנמצא מאחורי מסך מגע. כל זה טוב ויפה, חשוב לאמץ שינויים ולגדול לתוכם. זה חלק היום מה-DNA של כולנו.

הבעיתיות מתחילה עם הדור שלא ידע את משה. דור שלם שגדל רק על ברכי הנגישות הכה לא מובנת של גוגל, יוטיוב, פייסבוק, וואטסאפ. איך תסביר לבחור שיכול למצוא הכל בשניות בגוגל, מה זה אומר לשבת בספריה העיונית כל אחר הצהרים למצוא מאמר. עזבו את הספרים והריח, והספרנית שמשתיקה כל קול, תחזרו למבטים המחוייכים של בן ובת שמצליבים מבטים. הידיעה שאין עכשיו עוד משהו דיגיטלי שיכול לגשר ביניהם, רק שתי רגליים וזרזיף של אומץ.

אני אוהב את האפשרויות שהאינטרנט נותן. זה באמת עולם שלם. העניין הוא שלא כל דבר צריך אפליקציה, ולחוסר הפנים ברשת יש מחיר. פייסבוק זה לא חברים, טינדר זה לא אהבה, ואטסאפ לא מחליף חיבוק על בירה. יש היום גברים ונשים שיש להם קילומטרז' מיני של מיצובישי לנסר שנת 95, אבל אין להם אהבה אחת בלב. לי היו נשים, אבל בעיקר אהבות. אחת שהצילה את חיי, אחת שלימדה אותי אהבה בלתי אפשרית ואחת ענקית שהשכיחה את כולן, והעניקה לי עולם ומלואו ושלושה ילדים. עכשיו לכו תמצאו את זה בגוגל.

ילד כריך

מה זה ילד סנדוויץ ולמה הוא נקרא כך? למעשה, זהו ילד שנולד באמצע. אחרי מישהו ומישהו עוד יבוא אחריו. ישנן הרבה תיאוריות לגבי אופי הילד והשפעת הסביבה עליו. האם המיקום הכרונולוגי הוא שמעניק לו את תכונות האופי שלו? האם זה הרצון להרשים יתר על המידה, או שבכלל, הוא מנצל את מקומו להפיק יותר. אני למען ההגינות, בן בכור, רואה עצמי כזכר אלפא ומפלס דרך. אני לא בטוח מה יותר קל, ליצור את הדרך שלך או לשאת עיניים לאח בכור ולצעוד בעקבותיו.

חמי תמיד אומר שהילד כבר מהבטן מוציא פריסקופ החוצה ובודק את השטח. במידה והאח הבכור רעשן, הוא תופס את נישת השקט. במידה והבכור ביישן, הוא ממלא את חזהו אוויר ונדחף לקדמת הבא וכן הלאה. היום, בזמן הכנות לארוחת צוות, הייתה לי הארה שהאופי של הילד האמצעי נקבע בצורה לא מודעת גם על ידי ההורים שלו.

כריך

איך זה קורה, אתם בטח שואלים, אז בילד הראשון כולם מלאי אנרגיות ונרגשים לקראת הרכש החדש. מרהטים את החדר לילד. מדביקים טפטים עם דמויות מאותו הג'נדר וחושבים ורוד או כחול. ואחרי כל האופוריה הזו, מתחיל אימון מתקדם שגולת הכותרת שלו היא סבב שמירות שנמשך ששה חודשים. הנקה, גרפס, גזים, הנקה, גרפס, גזים, שינה וחוזר חלילה.

אחרי חצי שנה כשהכל מתאזן, אשתך מתחילה לחזור לפיגורה. אתה מוצא זמן לגנוב עוד אימון אחרי העבודה. הלב שלך מלא אהבה ואתה בכלל לא מאמין שאפשר לאהוב יותר ממה שאתה מרגיש כעת. הכל מרגיש מושלם. זה נמשך כמה חודשים. עד שאישתך בעיניים דומעות מראה לך צילום תקריב בשחור לבן של בוטן ואומרת לך, "תראה מה עשית!!?@".

זה השלב שאנחנו דופקים את הילד האמצעי, אנחנו מתחילים בריצה משוגעת לעבר הגשמת החלום המשפחתי. מהר מהר להשיג עוד כסף לחיתולים, עוד כסף לתחליפי חלב ובגדים. האופוריה שהייתה בילד הראשון הופכת לחרדה כלכלית ותחושה שאולי לא נספיק לעלות על הרכבת. את התחושה הזו, אנו מעבירים במזרק תת עורי לילד. בלי מלים, אומרים מפורשות, חכה חכה יש עוד דרך. זה עוד לא הזמן. הילד האמצעי נשאר באמצע הדרך.

אז בואו נרגיע את הרווקים וההורים לילד אחד, שריר הלב הוא חזק מאוד ואתם לא תאמינו עד כמה הוא יכול להתרחב. בטח ובטח כשזה קשור לילדים שלכם. אז כן, לי לפחות, הייתה תקופת מבחן עם נבו. לקח לי קצת זמן להתניע, אבל כשהמנוע היה כבר חם, אי אפשר לעצור את הרגש הזה. המצחיק הוא שנבו שיבוט שלי ועד כה משלושתם, נראה ומתנהג בדיוק כמוני. לא לאהוב דבר שכזה, זה קצת כמו הכחשה עצמית.

בילד השלישי, אנחנו מתאזנים ומבינים שמה שהספקנו עד היום מצוין ומה שלא, אז מחר. העצירה המתונה הזו, כמו בלמים של רכבת לפני כניסה לתחנה, עוזרת לנו להבין שאין צורך לשים אף אחד בהמתנה על מנת להגיע ליעד. כל ילד, בכור, אמצעי או ילד זקונים הוא הילד שלך, הראשון במצעד הפזמונים של זמנו.

אז כל ילדיי אהובים עלי מאוד, ותוך כדי כתיבה, אני לא בטוח אם הטיעון הנ"ל עומד במבחן המציאות שלי. אני משתדל לטעת בכולם את התחושה שיש להם גיבוי ושהאהבה אליהם חסרת פשרות. קצת כמו ציור שאריאל ציירה לי לפני כמה חודשים, רגע קט לפני שגפן נולד. בציור, אני עומד ופורש ידיים. על כל כף יד מונח ילד. "אבא, אתה מחזיק פה את שנינו", אריאל אומרת, "זו אני ונבו כאן ביד השניה. אתה רואה שזו אני כי יש לי שיער ארוך". נבו מביט בציור ומסנן בין הרווחים המתוקים בשיניו, "אבא, אתה נורא חזק." ועכשיו כשגפן כאן, אבקש מאריאל לשדרג את הציור ולשרבט מנשא גב עבורו. כי יש מקום לכולם.