יהלום ורוד

זה נצנץ ללא הפסקה. בין גזעי העצים הארוכים, והעשבים השוטים, היה שם זוהר. התכופפתי מעט ואימצתי את מבטי. אבן חן. ככה זה נראה. מונחת לה על האדמה. הבטתי לצדדים. אולי יש פה מישהו שבדיוק איבד. לדברי ערך תמיד יש דורש. חיכיתי כמה דקות. עקב גירד שוק. אצבעות התלפפו כשריגים ואז כשהחלטתי שעבר מספיק זמן, הושטתי את ידי והרמתי את האבן. לא מבין גדול באבנים טובות. זה נראה לי כמו יהלום ורוד מהאגדות. החזקתי אותה בין אצבעותיי והרמתי את ידי לכיוון השמש. מביט לתוך הפריזמה. שבירות וצבעים. הכל היה בפנים.

אחזה בי התרגשות. הנחתי את האבן בכיס החולצה השמאלי. הרגשתי קצת מוזר. הדופק שלי האיץ ויכולתי להישבע שגם האבן פועמת. הרגשתי צורך לרוץ הביתה. רצתי מהר. הכי מהר שרצתי בחיי. היה לי קל. במיוחד. הרגשתי חזק. ענפים הצליפו בי ושרטו את עורי. שריטות נפערו בי ונסגרו במהירות. עצרתי לבדוק שעיניי אינן מטעות אותי. מיששתי את כיסי לבדוק שהאבן עדיין שם. היא הייתה חמה למגע. בתוך היער היו עצים רבים, זקנים כמו הזמן עצמו. הרגיש לי נכון לטפס על אחד מהם. עליתי יד אחר יד וכוחי לא תש. זה רק חיזק את מה שחשבתי. זה כבר לא היה עניין של אדרנלין. הוצאתי את האבן מהכיס והנחתי אותה על חיבור הענפים שעמדתי עליו. נמשכתי לאבן בכל הווייתי. היא נצצה לי את עצמה לדעת.

לקחתי ענף קטן ושברתי אותו בשתי ידיים. נעצתי את הקצה החד בפרק ידי. הבטתי בדם מתפשט יחד עם חום הגוף. נגעתי שוב באבן והחתך נסגר ואנרגיה אינסופית נכנסה לתוכי, כאילו נכנסתי לעמדת הטענה. כשירדתי מהעץ, קפצתי ממקום גבוה מדי. היו לי ספקות, אבל נחתתי בקלות. חייכתי לעצמי. אני חושב שזהו. זכיתי בכוחות על. אני וולברין, אני סופרמן, אני כל מה שארצה. כל זה בזכות אבן ורודה וקטנה.

במשך שנים, האבן הייתה איתי. כל רגע נתון היא הייתה צמודה לגופי. חלק ממני. עברנו יחד המון חוויות. הייתי בלתי מנוצח. יום אחד, הרגשתי צריבה עמוקה בחולצה. אני נשרף חשבתי לעצמי. הסרתי את החולצה במהירות ובמשיכה האחרונה, חשתי את לבי נתלש. הסתכלתי למטה ושמאלה וראיתי שאריות של בד דבוקות לחזי. האבן לא הייתה על הרצפה. היא לא הייתה בשום מקום. נעמדתי מול המראה וראיתי נצנוץ מוכר מתוך שריר החזה. לא יכול להיות. בסוף הפכנו אחד. התהליך הושלם.

היא עדיין אצלי. היא עדיין איתי. אנחנו עדיין בלתי מנוצחים. השבוע היא תחגוג 35 חורפים. היהלום הורוד שלי, האהבה הכי גדולה שקודם ניצחה את האהבה שלי לעצמי ואז העניקה לי שלוש אהבות נוספות שהתעלו על כל מה שחשבנו. אז מה אפשר לומר לבן זוג אהוב אחרי 13 שנים יחד, 3 ילדים, כלבה אסופית וחיים שבנינו לבד בארבע ידיים. הכוחות שהיא מעניקה לי, זה יותר מהסיפורים, יותר מהסרטים, זה אמת של חיים וקשיים ופתרונות, ובקבוק יין ריק ונשיקות אוהבות עשרים דקות אחרי שאחרון הילדים נרדם. לפעמים בן אדם צריך לקחת החלטה אחת נכונה בחיים. אני בחרתי להרים אבן ורודה. זה נתן לי והוביל אותי ופיתח אותי.

מאחל לנו להמשיך לאהוב בלהט, לצעוק ולצחוק, לבנות ולטפס למעלה בשלבים. למצוא תמיד זמן לעצמנו כזוג וכיחידים בתוך כל הקרקס הזה. מאחל בריאות ונתינה, אור ושמחה בכל צעד. כל מכשול הוא מדרגה לאתגר הבא. כמה טוב שיש לי אותך. החברה הכי טובה שלי.

שאלות של ילדים

היא מטפסת עלי כשאני יושב על כסא גן במרפסת. משחילה רגל אחת אחר השניה לתוך ידיות הכסא, מצמידה אלי בטן לבטן ומחבקת אותי לשלום. לנצח קצר, אני מרגיש חגור בחגורת בטחון. הרי אין בטוח מהמקום הזה. היא מאמצת אותי אליה לחיבוק חזק ולוחשת לי באוזן, "אני אוהבת את אבא שלי. אריאלי היא של אבא".

בואו נניח לקלישאות הרגילות של בנות הן של אבא, בנים הם של אמא, כי הרי כולנו מבינים שקלישאות הן בסך הכל אמת חקוקה בסלע המונגשת כשירות לציבור הרחב. בזמן ששתיתי קפה ונהנתי מהרוח הנעימה של סוף היום במרפסת. מחיתי דמעה שרק הורה יכול להבין, זה היה בגלל הרוח, אני רגיש לחילופי עונות בעיקר כשהבת שלי מצהירה על אהבתה אלי.

בעודי נהנה מהרגע, פצחנו בשיחה על אירועי היום, איך היה בגן, עם מי שיחקת, והבעת עניין הדדית. לפתע אריאל סטתה מהנושא ושאלה אותי,

"אבא, יש לאלוהים קסם?"
"מי שמאמין באלוהים חושב שיש לו הרבה כוחות, גם קסם."
"כי לאלוהים של הסינים יש קסם". אומרת ופותחת את עיניה להדגשה.
"את חושבת שיש אלוהים אחד או הרבה סוגים של אלוהים?" אני מקשה.
"יש הרבה, אבא.", על פניה מופיע חיוך רחב, כזה שמודיע לי שהיא יודעת את התשובה על החידה המורכבת. היא מתחילה למנות באצבעותיה.
"יש את האלוהים שלנו, של היהודים. יש את האלוהים של הסינים."
היא מתמהמהת מעט.
"אה, איך שכחתי ויש את האלוהים של לונה."
לכל המעוניין, לונה היא החברה הכי הכי טובה בכל העולמות של אריאל והיא דוברת ספרדית והיא מקולומביה. בת להורים נוצרים אדוקים.
"ומי זה האלוהים שלה?" אני שואל
"מריה…".

כבר כמה חודשים שמושג האלוהים מטריד את מנוחתה של אריאל. היא אוהבת להגיע לארוחות שבת בבית חב"ד. לפני היציאה היא מתגנדרת ומודיעה חגיגית לכולם כי היא מוכנה ושלא נאחר כי לא ישאר לנו דג, ונבו מאוד אוהב דג. בהתרגשות היא נכנסת לתוך יער המתפללים, מחלקת נשיקות וחיבוקים לכל הדודים מהקהילה. מרימה לחמניה טריה מהשולחן ורצה לשחק עם נבו או אחד הילדים האחרים.

היא מבינה כי לפעמים לאלוהים יש זקן לבן וארוך, לפעמים הוא אישה ולפעמים בכלל לא רואים אותו והוא בכל מקום. התפישה או חוסר התפישה של אלוהים כיצור פיזי בעל נראות משתנה שיש לו כוחות, ויכול להיות כי הוא אחד מני רבים כמותו פשוט מדהימה. ברור לי איך שאלות כאלו יכולות לאתגר גם אנשים מבוגרים, קל וחומר ילדה בת חמש וחצי.

מה שיפה שהילד תמיד עונה בצורה כה פשוטה. כמו קו שיוצא מנקודה אחת לנקודה שניה. אין פיתולים בדרך. אנחנו המבוגרים משתמשים כל פעם בסיבובים ופניות פרסה של המציאות על מנת להסביר דברים שלא תמיד ניתן להסבירם, או לחילופין, ההסבר, לצערנו, פשוט מדי.

 

דמעה משחררת

סרטון בפייסבוק על מפגש בין חיילים בודדים והאימהות שלהם משחרר לי דמעה חנוקה. היום זה היום הזה שתמונות של גיבורים יקרים מופיעות לי בפיד. אחד מהם, רז, מלווה אותי כל יום כשמה האמצעי של אשתי. העצב הזה, הלאומי, הגדול ומלא הפאתוס. מחזיר אותנו לפרופורציות. לשמחתנו, היום המאבקים שלנו בעיקר כלכליים. כלומר, שאלות של כמה ניתן להרוויח או להפסיד. האם שווה או לא להשקיע בדירה בעיירת פיתוח. כל זה כמו משחק. לא באמת מסכן חיים. הקיטור שאנו מוציאים והיכולת המדהימה לחיות חיים מלאים ולבכות על מה שאין, זוהי זכות שלא ניתנת למדידה וצריך להודות עליה כל יום. להודות לגיבורים שנפלו, למדינה, לצבא, לשלטון הדמוקרטי המאפשר לכל קבוצת שוליים להשמיע את קולה.

שף מצרי שאל אותי השבוע, "אתה יכול לדבר חופשי בישראל? כי אצלנו יש מה שחושבים ויש מה שאומרים". אצלנו אפשר להגיד הכל ואפשר להתלונן, אבל חשוב שלא לשכוח שיש מי ששומר בשער. לעיתים, ישנו בלבול בין "אני יכול לדבר במדינה שלי על מנת להציף דברים" לבין אסייג ואומר, לתחושתי, אנטי לאומיות.

נחזור רגע לדאגה הכלכלית, רק לאיש עשיר יש בושה לבקש. לאדם רעב בושה זוהי פריבלגיה של בטן מלאה. מאוד. גם ברמה המדינית, אנחנו צריכים לזכור כי בזכות העם הזה, הצבא הזה והאחדות הזו לאורך השנים, אנחנו מצליחים להיות עשירים בלאומיות ותחושת ביטחון.

הרצון לעצמאות אישית ופרטנית והיכולת להתנער מהמדינה, מזכיר נער מתבגר הדוחה את הוריו בצעדיו הראשונים בגילאי ההתבגרות, אך גם הוא בשעת צרה יפנה להוריו כי הבטחון שלו מגיע משם. גם אם הוא אומר שלא. לא סתם רגשי הלאומיות גואים בזמן מלחמה או מבצע צבאי, אנשים מבינים שכל מה שיש להם בסכנת קיום וחוזרים לחסות בצלה של המדינה שתגן עליהם. ככל שהביטחון על כל סוגיו עולה בזכות המדינה, כך הרצון של הפרט להשתחרר מחבליה.

הייתי שמח לו היינו קצת פחות קוטביים בנושא הזה, ולומדים להעריך את מה שיש, כשיש. ללא הטפות מוסר והרבצות תורה, הרי גם לי יש את החסרונות הברורים שלי, כאדם, כהורה, כאזרח ותושב חוץ. הנופלים נפלו לשם מטרה מסויימת, לשמור על הגבולות שלנו, להעניק לנו שטח עצמאי בטוח למחייה. לפני שנת 48, היינו עם של נוודים, עם אשר במשך שנים קיבל גזרות מלמעלה בפאסיביות של אין-ברירה. עם שיש לו היסטוריה ארוכה כגלות, אך בלי אדמה לנוח עליה. הייתה שואה, הייתה תקומה ועכשיו אנחנו צריכים גם לדעת לשמר שגרה.