שאלות של ילדים

היא מטפסת עלי כשאני יושב על כסא גן במרפסת. משחילה רגל אחת אחר השניה לתוך ידיות הכסא, מצמידה אלי בטן לבטן ומחבקת אותי לשלום. לנצח קצר, אני מרגיש חגור בחגורת בטחון. הרי אין בטוח מהמקום הזה. היא מאמצת אותי אליה לחיבוק חזק ולוחשת לי באוזן, "אני אוהבת את אבא שלי. אריאלי היא של אבא".

בואו נניח לקלישאות הרגילות של בנות הן של אבא, בנים הם של אמא, כי הרי כולנו מבינים שקלישאות הן בסך הכל אמת חקוקה בסלע המונגשת כשירות לציבור הרחב. בזמן ששתיתי קפה ונהנתי מהרוח הנעימה של סוף היום במרפסת. מחיתי דמעה שרק הורה יכול להבין, זה היה בגלל הרוח, אני רגיש לחילופי עונות בעיקר כשהבת שלי מצהירה על אהבתה אלי.

בעודי נהנה מהרגע, פצחנו בשיחה על אירועי היום, איך היה בגן, עם מי שיחקת, והבעת עניין הדדית. לפתע אריאל סטתה מהנושא ושאלה אותי,

"אבא, יש לאלוהים קסם?"
"מי שמאמין באלוהים חושב שיש לו הרבה כוחות, גם קסם."
"כי לאלוהים של הסינים יש קסם". אומרת ופותחת את עיניה להדגשה.
"את חושבת שיש אלוהים אחד או הרבה סוגים של אלוהים?" אני מקשה.
"יש הרבה, אבא.", על פניה מופיע חיוך רחב, כזה שמודיע לי שהיא יודעת את התשובה על החידה המורכבת. היא מתחילה למנות באצבעותיה.
"יש את האלוהים שלנו, של היהודים. יש את האלוהים של הסינים."
היא מתמהמהת מעט.
"אה, איך שכחתי ויש את האלוהים של לונה."
לכל המעוניין, לונה היא החברה הכי הכי טובה בכל העולמות של אריאל והיא דוברת ספרדית והיא מקולומביה. בת להורים נוצרים אדוקים.
"ומי זה האלוהים שלה?" אני שואל
"מריה…".

כבר כמה חודשים שמושג האלוהים מטריד את מנוחתה של אריאל. היא אוהבת להגיע לארוחות שבת בבית חב"ד. לפני היציאה היא מתגנדרת ומודיעה חגיגית לכולם כי היא מוכנה ושלא נאחר כי לא ישאר לנו דג, ונבו מאוד אוהב דג. בהתרגשות היא נכנסת לתוך יער המתפללים, מחלקת נשיקות וחיבוקים לכל הדודים מהקהילה. מרימה לחמניה טריה מהשולחן ורצה לשחק עם נבו או אחד הילדים האחרים.

היא מבינה כי לפעמים לאלוהים יש זקן לבן וארוך, לפעמים הוא אישה ולפעמים בכלל לא רואים אותו והוא בכל מקום. התפישה או חוסר התפישה של אלוהים כיצור פיזי בעל נראות משתנה שיש לו כוחות, ויכול להיות כי הוא אחד מני רבים כמותו פשוט מדהימה. ברור לי איך שאלות כאלו יכולות לאתגר גם אנשים מבוגרים, קל וחומר ילדה בת חמש וחצי.

מה שיפה שהילד תמיד עונה בצורה כה פשוטה. כמו קו שיוצא מנקודה אחת לנקודה שניה. אין פיתולים בדרך. אנחנו המבוגרים משתמשים כל פעם בסיבובים ופניות פרסה של המציאות על מנת להסביר דברים שלא תמיד ניתן להסבירם, או לחילופין, ההסבר, לצערנו, פשוט מדי.

 

דמעה משחררת

סרטון בפייסבוק על מפגש בין חיילים בודדים והאימהות שלהם משחרר לי דמעה חנוקה. היום זה היום הזה שתמונות של גיבורים יקרים מופיעות לי בפיד. אחד מהם, רז, מלווה אותי כל יום כשמה האמצעי של אשתי. העצב הזה, הלאומי, הגדול ומלא הפאתוס. מחזיר אותנו לפרופורציות. לשמחתנו, היום המאבקים שלנו בעיקר כלכליים. כלומר, שאלות של כמה ניתן להרוויח או להפסיד. האם שווה או לא להשקיע בדירה בעיירת פיתוח. כל זה כמו משחק. לא באמת מסכן חיים. הקיטור שאנו מוציאים והיכולת המדהימה לחיות חיים מלאים ולבכות על מה שאין, זוהי זכות שלא ניתנת למדידה וצריך להודות עליה כל יום. להודות לגיבורים שנפלו, למדינה, לצבא, לשלטון הדמוקרטי המאפשר לכל קבוצת שוליים להשמיע את קולה.

שף מצרי שאל אותי השבוע, "אתה יכול לדבר חופשי בישראל? כי אצלנו יש מה שחושבים ויש מה שאומרים". אצלנו אפשר להגיד הכל ואפשר להתלונן, אבל חשוב שלא לשכוח שיש מי ששומר בשער. לעיתים, ישנו בלבול בין "אני יכול לדבר במדינה שלי על מנת להציף דברים" לבין אסייג ואומר, לתחושתי, אנטי לאומיות.

נחזור רגע לדאגה הכלכלית, רק לאיש עשיר יש בושה לבקש. לאדם רעב בושה זוהי פריבלגיה של בטן מלאה. מאוד. גם ברמה המדינית, אנחנו צריכים לזכור כי בזכות העם הזה, הצבא הזה והאחדות הזו לאורך השנים, אנחנו מצליחים להיות עשירים בלאומיות ותחושת ביטחון.

הרצון לעצמאות אישית ופרטנית והיכולת להתנער מהמדינה, מזכיר נער מתבגר הדוחה את הוריו בצעדיו הראשונים בגילאי ההתבגרות, אך גם הוא בשעת צרה יפנה להוריו כי הבטחון שלו מגיע משם. גם אם הוא אומר שלא. לא סתם רגשי הלאומיות גואים בזמן מלחמה או מבצע צבאי, אנשים מבינים שכל מה שיש להם בסכנת קיום וחוזרים לחסות בצלה של המדינה שתגן עליהם. ככל שהביטחון על כל סוגיו עולה בזכות המדינה, כך הרצון של הפרט להשתחרר מחבליה.

הייתי שמח לו היינו קצת פחות קוטביים בנושא הזה, ולומדים להעריך את מה שיש, כשיש. ללא הטפות מוסר והרבצות תורה, הרי גם לי יש את החסרונות הברורים שלי, כאדם, כהורה, כאזרח ותושב חוץ. הנופלים נפלו לשם מטרה מסויימת, לשמור על הגבולות שלנו, להעניק לנו שטח עצמאי בטוח למחייה. לפני שנת 48, היינו עם של נוודים, עם אשר במשך שנים קיבל גזרות מלמעלה בפאסיביות של אין-ברירה. עם שיש לו היסטוריה ארוכה כגלות, אך בלי אדמה לנוח עליה. הייתה שואה, הייתה תקומה ועכשיו אנחנו צריכים גם לדעת לשמר שגרה.