שאלות של ילדים

היא מטפסת עלי כשאני יושב על כסא גן במרפסת. משחילה רגל אחת אחר השניה לתוך ידיות הכסא, מצמידה אלי בטן לבטן ומחבקת אותי לשלום. לנצח קצר, אני מרגיש חגור בחגורת בטחון. הרי אין בטוח מהמקום הזה. היא מאמצת אותי אליה לחיבוק חזק ולוחשת לי באוזן, "אני אוהבת את אבא שלי. אריאלי היא של אבא".

בואו נניח לקלישאות הרגילות של בנות הן של אבא, בנים הם של אמא, כי הרי כולנו מבינים שקלישאות הן בסך הכל אמת חקוקה בסלע המונגשת כשירות לציבור הרחב. בזמן ששתיתי קפה ונהנתי מהרוח הנעימה של סוף היום במרפסת. מחיתי דמעה שרק הורה יכול להבין, זה היה בגלל הרוח, אני רגיש לחילופי עונות בעיקר כשהבת שלי מצהירה על אהבתה אלי.

בעודי נהנה מהרגע, פצחנו בשיחה על אירועי היום, איך היה בגן, עם מי שיחקת, והבעת עניין הדדית. לפתע אריאל סטתה מהנושא ושאלה אותי,

"אבא, יש לאלוהים קסם?"
"מי שמאמין באלוהים חושב שיש לו הרבה כוחות, גם קסם."
"כי לאלוהים של הסינים יש קסם". אומרת ופותחת את עיניה להדגשה.
"את חושבת שיש אלוהים אחד או הרבה סוגים של אלוהים?" אני מקשה.
"יש הרבה, אבא.", על פניה מופיע חיוך רחב, כזה שמודיע לי שהיא יודעת את התשובה על החידה המורכבת. היא מתחילה למנות באצבעותיה.
"יש את האלוהים שלנו, של היהודים. יש את האלוהים של הסינים."
היא מתמהמהת מעט.
"אה, איך שכחתי ויש את האלוהים של לונה."
לכל המעוניין, לונה היא החברה הכי הכי טובה בכל העולמות של אריאל והיא דוברת ספרדית והיא מקולומביה. בת להורים נוצרים אדוקים.
"ומי זה האלוהים שלה?" אני שואל
"מריה…".

כבר כמה חודשים שמושג האלוהים מטריד את מנוחתה של אריאל. היא אוהבת להגיע לארוחות שבת בבית חב"ד. לפני היציאה היא מתגנדרת ומודיעה חגיגית לכולם כי היא מוכנה ושלא נאחר כי לא ישאר לנו דג, ונבו מאוד אוהב דג. בהתרגשות היא נכנסת לתוך יער המתפללים, מחלקת נשיקות וחיבוקים לכל הדודים מהקהילה. מרימה לחמניה טריה מהשולחן ורצה לשחק עם נבו או אחד הילדים האחרים.

היא מבינה כי לפעמים לאלוהים יש זקן לבן וארוך, לפעמים הוא אישה ולפעמים בכלל לא רואים אותו והוא בכל מקום. התפישה או חוסר התפישה של אלוהים כיצור פיזי בעל נראות משתנה שיש לו כוחות, ויכול להיות כי הוא אחד מני רבים כמותו פשוט מדהימה. ברור לי איך שאלות כאלו יכולות לאתגר גם אנשים מבוגרים, קל וחומר ילדה בת חמש וחצי.

מה שיפה שהילד תמיד עונה בצורה כה פשוטה. כמו קו שיוצא מנקודה אחת לנקודה שניה. אין פיתולים בדרך. אנחנו המבוגרים משתמשים כל פעם בסיבובים ופניות פרסה של המציאות על מנת להסביר דברים שלא תמיד ניתן להסבירם, או לחילופין, ההסבר, לצערנו, פשוט מדי.

 

העץ הנדיב שלי

לומר שלהדר יש לב גדול משלי, זה כמו לומר שפיל גדול מנמלה. לפעמים אני קצת מקנא ביכולת שלה לתת. נתינה כנה. מלאת כוונה ורצון לעזור. לא כי צריך, או שמישהו ביקש. סתם נתינה. מרבית האנשים נותנים כמו שהם שוטפים ידיים בשירותים ציבורים, רק כשרואים אותם. באחת הפעמים הראשונות שיצאתי עם הדר, עוד בברזיל, היא עברה ליד כל ילד ברחוב שמכר ממתקים וקנתה ממנו מלוא החופן שוקולדים. גם אותם, היא בטח חילקה אחר כך למישהו שמאוד רצה.

"למה את עושה את זה", שאלתי.

"מה זאת אומרת?" הסתכלה עלי בפליאה. עיניה אמרו הכל. ככה חינכו אותי. זה משהו פנימי. עזרה לזולת זה משהו חשוב והרבה מעבר לכל דאגה עצמית.

לך תסביר לה שאצלנו חפיסת שוקולד הייתה נטרפת על ידי הראשון שתפס. שלתת לאחר, זה אומר לקחת מעצמך. שתרבות האכול ושתה כי מחר אין, ישבה על צווארי כאבן ריחיים. ואז אתה פוגש אותה. מאירת עיניים בכל הוויתה. יפה ברמה בלתי אפשרית. עקשנית ודעתנית לא פחות. אישה אמיתית. עמוד תווך. העץ הנדיב שלי.

עברו השנים, ואנו מוצאים את עצמנו עובדים במשרד שהקמנו בארבע ידיים ומתרוצצים כמו משוגעים עבור לקוחות ותשלומים, וצוות עובדים וכל מה שקשור בזה. אנחנו בכלל רצינו להישאר בברזיל להתאמן בקפוארה ולתפור בגדי ים. חשבוניות ומשלוחים. זיעה וקרטונים. עובדים שעושים טעויות אנוש בלי הכרה, ובסוף גרם מדרגות שבו סופרים את הכסף. תוסיפו לזה שלושה ילדים מהממים ואהובים ששניים מהם מתגנבים לי למיטה ואחד שמגרגר כמו דרקון לבקבוק חלב בדיוק כשאני נרדם.

בלילה, בזמן השקט שלי, בין דודו טסה לחדשות ספורט, איזה כיף שגולדן סטייט לקחו, אני רואה סרטון על חבורה של צעירים שמשפצים בית של ניצול שואה. העצב קופץ עלי. על האיש שגר בחורבה הזו, איש שחווה דברים שאסור שאנשים יחוו. עצב על זה שאני לא שם לצבוע כמה קירות. ואז שמחה על זה שיש לי מה שיש לי, ומחשבות חיוביות שבביקור הבא שלי בארץ, אני אקח איתי כמה חניכים שלי לשעבר מ"אחריי" ונרתם לעזור למישהו. כי הנתינה חשובה, כך אשתי לימדה אותי. כמו שהוריה לימדו אותה.

פגשתי היום סוחר שאני מכיר שהלך לו קלף ואז הקלף הלך, האושר שלו עלה וירד עם הכסף. הזכרתי לו שהחיים שלנו העסקיים הם רק קו מקביל לחיים האמיתיים. המשפחה והבריאות. אנחנו עובדים על מנת שנוכל לשמר בהצלחה את החיים האמיתיים. ולעיתים מצליחים ולעיתים קצת פחות, אבל המירוץ נמשך. היתרון הכל כך מיוחד במירוץ הזה, שהפרס הולך איתך כל הדרך. אני והדר והילדים כמו במשחק מחשב קופצים ומלקטים מטבעות ומנתרים מעל מכשולים. ואז כשמתעייפים, מתחבקים וצוברים כוחות אחד בתוך השניה.

אז למדתי קצת לתת. תודה, הדר. עדיין שמרתי על האנוכיות ששמרה עלי בילדותי. אני מאזן בין השניים. כמו שאני רוצה לאזן בין העסק לנתינה. אולי לא סתם כתבו כי יש לתת מעשר. לתת, לא שיקחו ממך כמו מסים, לתת באושר. הנתינה מפיחה בך כוח להמשיך ולהשיג עוד. כוח להיות הכי טוב שאתה יכול ולדעת שבזכות מה שהשגת, אתה גם יכול לתת למי שאין לו. מודה ואוהב את העץ הנדיב שלי. זו שפורשת עלי את ענפיה ונתנה לי מפרי בטנה. בניגוד לסיפור היפהפה וצובט הלב, את הגזע שלך אני אוהב עליך. מאחל לנו שנשב לנו יחד עוד הרבה שנים מאוחדי שורשים. מוקפי פירות ופירות של פירות.

 

חוקי חמוראבא

רובנו מכירים את חוקי חמורבי, קובץ חוקים קדום שיש לו במידה מסוימת דמיון לחוקי התורה, אני רוצה הפעם לחשוף אתכם לחוקי חמוראבא שנמצאו בחפירה אצלי בסלון, בין תל כביסה להר צעצועים. החוקים מועברים מאב לילדיו בעל פה, בקול נעים ולעיתים בשאגות והשתנה על קירות. מטרת החוקים היא ליצור סדר בברדק ולהבין שישנה מערכת ענישה מסועפת ולכל מעשה עונש או גמול.

  • אף אחד לא יכול לשבת על הכסא של אבא. כל מי שימצא יושב, נשען על משענת הכסא, מנער את הכסא תוך כדי צרחות וקרקורים, יושלך ליאור.
  • אבא אוהב לישון. כל מי שיעיר את אבא לפני סיום שעות השינה המטכליות. יקשר לעמוד בחצר ויפתחו את עיניו עם קיסמים. זמן הענישה תלוי בזמן הפגיעה בשעות השינה של אבא. העונש כפול ומכופל בסופי שבוע.
  • אבא עשה אתכם ועל כן, כל חלק בגוף שלכם שייך לו. זה כולל נשיקות, חיבוקים, מזמוזים, צביטות, הרמות באוויר והיאבקות חופשית. אין זכות להתנגד. כל התנגדות תוביל לשימוש קיצוני יותר בדגדוגים.
  • כל התנהגות של גיל ההתבגרות לפני גיל 12 תחשב כהומור נמוך וגס שאין להתייחס אליו. ולא, פרצוף משורבב שפתיים של ילדה בת חמש וחצי שאומרת, "אבל. אבא…." אינו תופס.
  • לא אוכלים ורואים טלוויזיה בבוקר. זה מתכון לאיטיות מתמשכת. אבא ידוע כאחד שאינו איש של בוקר ועל כן, חובה על באי הבית לזרום עם זה ולהזיז ת'תחת בבוקר. אחרת הגן יתחיל כל יום ב-11.
  • כל מי שלוקח טלפון בלי רשות ועוד מוריד בו משחקים, יכנס למחבוש לשבוע ימים. מי שמוריד לטלפון של אבא משחקי לידה(לא להאמין, אבל שריר וקיים) ואיפור, העונש ישולש.
  • אבא לא יכול לשמוע שיחות נזיפה משום גורם לפני 12 בצהרים, וגם זה בצורה מוגבלת, עד 30 שניות כל פעם. בעצם, עדיף בכלל לא. החוק הזה הינו כללי ופונה לכלל הציבור, תוך שימת דגש על דיירי הבית, ילדים, אשה וכלבה.
  • כל פניה לאבא תתחיל באבא שלי אהוב ויקר, מלך האבות, מפנק הילדים ותומך התינוקות, בעל מוקיר ואהוב, וכן הלאה. כל פניה שאינה הולמת, לא תקבל התייחסות.
  • בורגול זה לא אוכל. עלים זה לא אוכל. סטייק זה אוכל. סטייק זה של אבא.
  • אימון זה לא צ'ופר ולא יכול לשמש אחר כך כטיעון נגד. למשל, "אתמול הלכת לאימון ואני נשארתי עם הילדים, אז היום אני טסה ללונדון עם חברות וחוזרת עוד שבועיים. צ'או." אימון זה חלק בלתי נפרד מהחיים, אהוב ומפרך, קצת כמו עוד ילד.
  • אירועים חברתיים לא מעניינים אותי. בהמשך לסעיף למעלה, לא להשתמש באירועים חברתיים כאירוע זוגי. מבחינתי, זה יכול לרדת מהרשימה שלך. למשל, "אתמול היינו בג'יבורי עם כל הילדים ובאתי רק כי האבא של ההוא גם הגיע, אז מחר אני על מטוס למאלדיביים למרתון צלילות. אורוברואר…".
  • בשלב זה של חיינו, ב"ה, שלושה ילדים וכלבה, אם וכאשר יהיה ילד נוסף הוא צריך להיוולד עם מטפלת צמודה.
  • כל מה שאינו קשור לים, חכה, טלפון סגור אינו מוגדר כחופשה.
  • החוקים הם קובץ פתוח וניתן להוסיף חוקים כל דקה וכל יום. הבסיס לחוקים הוא שאבא הוא שליט הבקעה, רודן ההרים, מחליף החיתולים ומכין הדגנים בבית. בעל כוח רב ומוגבל הנחלק להמון גורמים.
  • כתוצאה מהסעיף לעיל, לאבא מותר לשכוח אירועים, רשימות מכולות, ימי הולדת, ולגבי שיחות נזיפה, זה כבר צוין למעלה.
  • סמכותו של אבא היא כה גדולה עד שהוא מאציל אותה ללא עוררין לאישה והילדים, בדומה לתיאוריית הצמצום של הקבלה, עד שכל שנותר הוא היכולת להירדם בסלון מול הטלוויזיה.

כל אחד צריך סיפור

כל אחד צריך סיפור. עדות למיתולוגיה האישית שלו. דבר הימים שיזכיר שלכל רגע נושן, יש רגע של הולדת. הסיפורים הללו נבנים לבנה אחר לבנה מחוויות שחווינו. אירועים שעיצבו את עולמנו. עם הזמן, הסיפורים הבראשיתיים נעשים מלוטשים וקולחים יותר. הזמן כמו מים מרכך ומחליק את פני השטח. הקצוות החדים מתעגלים ואנו נשארים עם חלוק נחל מילולי שניתן להעביר מאיש לאיש.

לא סתם, אנחנו נתלים בסיפורים הללו. הם לא נועדו רק לתיעוד, או לשיחת סלון להפיג את הזמן. הם מזור בימים קשים. תזכורת להתחלות, לחיוכים, לנגיעות המהוססות. למעשה, כך אנחנו ממסגרים את הרגש. מותירים אותו צעיר וחיוני. שמור בתוך קופסת זכוכית שעליה רשום – "שבור בעת הצורך". זה השעון המעורר הרגשי שלנו. לא רק לחיות את החיים, אלא להעביר מבט שוב על תחילת הדרך, סריקת הצגת הדמויות פעם נוספת. רענון שעונה לשאלה "למה" אנחנו נמצאים כעת כאן.

בין הילדים, העבודה, החרב הכלכלית, יש לנו מחויבות אישית לעצור ולשאול "פנינו לאן?". וכמו שאמרו חכמים ממני, תדע לאן אתה הולך ותדע מאיפה באת. הסיפורים האישיים שלנו הם ה"מאיפה באת". אני זוכר היטב מאיפה באתי. גם לי, כמו ליהודה עמיחי, יש בית סגור. מנגד, את הדברים הטובים, אני פורש על השולחן שתמיד יהיו מול עיניי. תזכורת לכמה בר מזל אני. מודה אני לפניך ולך על כל הדברים שנפלו בחלקי. הטובים והרעים.

הסיפורים הללו הם כמו הר גבוה שאליו אתה יכול לטפס על מנת למצוא נקודת ציון קרובה. הם הפרספקטיבה למציאות. הם לא משתנים. אולי אופי סיפורם, אך לא התוכן. כלומר, גם אם אנחנו משתנים, ואנחנו ללא ספק משתנים, עדיין יש לנו נקודות בטחון בסיפורים הללו. עוגן לחיים שלנו. אז תעשו לכם סיפור. זו המורשת שלנו. אל תחיו כאילו אין משמעות. תיצקו משמעות. זה הבטון מתחת לרגליים שלכם. היציבות שלכם, כבודדים, כזוגות, כהורים. כוח מניע כשנמצאים בעליה תלולה.

גם בימים מורכבים יותר, ברגעים שאנחנו מותחים את כל השרירים עד להתפקע רק כדי להישאר במקום, אלו ימים שצריך את הגרוש ללירה. שם אני נזכר בתחושה כשעיניי טבעו בתוך עיניה הכחולות-כחולות של הדר. לוקח את התחושה הזו ומזקק אותה. אני מספר לעצמי שוב איך אריאל ברגע שנולדה שרבבה את שפתיה העגולות והאדומות לנשיקה. כשמתגלה הקושי, אני נזכר שהיו ימים קשים יותר, ואם ככה, אז היום בעצם זה כבר קל. תקראו לזה סיפור, תקראו לזה פרופורציות, תקראו לזה איך שבא לכם. רק אל תשכחו לספר.

רילוקיישן, רילוקיישן, רילוקשיין

לא מעט אנשים מאמינים שאם יגידו את מילת הקסם וינקשו ברצפה שלוש פעמים ברציפות, הם יגיעו לקנזס, לאמריקה, לסין או לכל יעד נחשק, וכל הצרות יחלפו להן ביעף. ככל שהמצב נעשה מורכב יותר בארץ, אני שומע יותר ויותר הערות בסגנון: "איך שהייתי מתחלף איתך בשניה. לוקח הכל ועף מהמדינה הזו", או "כבר אין הזדמנויות בארץ. חייבים לצאת החוצה, אם רוצים להתקדם בחיים". בתור אחד שגר כבר עשור במדינה זרה, אני יכול להבין את הבסיס לטענות הללו, אך כמו שגורי אלפי אוהב לומר: "כן, אבל…."

אם ניקח את סין לדוגמא, מרבית האנשים נסדקים כבר במפגש הראשון עם המדינה האסייתית או יותר נכון, בהתנגשות החזיתית בין סין המדומיינת למציאות התעשייתית. לא, ואל תגידו לי שיש מקומות יפים בסין. זה קצת כמו לחפש את זוכה פרס נובל העתידי בכיתת מב"ר. מה גם, תפיסתית, אתה לא בא לסין על מנת לתור אותה, אלא לחפש הזדמנות עסקית או ללמוד סינית ולצפות בפנדות לועסות במבוק. אז אחרי המפץ הראשוני, איסוף איטי של שברי המיתוסים, מחשבים מחדש ומחליטים האם להישאר או לעזוב.

כשמישהו חדש מגיע לשכונה, הוא תמיד מתעניין ושואל, "ואיך היה לך?" ומחכה בכיליון עיניים שמישהו ינגב לו את המועקה מהפנים. אז התשובה היחידה שלי, האמיתית והכנה, היא: "דיכאון קליני". ששה חודשים של דיכאון מתמשך שנע ברבדים שבין "יחסית סבבה לזה שאין פה מה לאכול", לבין "מה לעזאזל אני עושה פה..@##?". זה שלב קשה. טירונות מנטלית. הרחק מהחומוס והבירה בבר מתחת לבלוק. בלי הרבה חברים, בלי חברי אמת, בלי גבינה לבנה ובלי הים, אוו הים.

אחרי שהתובנה שסין שווה מסחר ומסחר שווה כסף, מבינים שאם לא עושים פה כסף, עדיף לטוס לתאילנד לנפוש באיים או בכלל, לחפש את עצמך מסתלבט בתוך גבולות הגזרה של התרבות המערבית. מזג האוויר פה מקביל לארץ, רק בגרסא המחורבנת פחות ים (אמרתי כבר שחסר ים?). בקיץ חם, לח וגשום. בחורף, מתחת לאפס ושלג. אין תרבות של פנאי. פנאי אצל סיני משמעו זמן נוסף לעבוד או לעשות כסף. מה שאומר שאין יותר מדי אפשרויות לנצל את הזמן הפנוי.

אנחנו אוטוטו סוגרים עשור כאן ואת החברים הסינים שלנו אפשר לספור על יד אחת. יש פה קהילה ישראלית נחמדה, משתפרת. אנשים באמת דואגים אחד לשני, אבל לעיתים זה מרגיש כמגדל בבל. קשה להדביק כל כך הרבה סוגים של חומרים. למצוא את האדם שיתאים לך, כמו שמצאת בגילאי ההתבגרות\צבא ולאחר מכן, בלימודים, כבר לא קורה בסוג הזה של הקהילות וכבר לא תמיד בגילאים הללו.

אז עם מה נשארנו, מזג אוויר לא להיט, קהילה סבירה, תרבות מקומית סביל מינוס. במידה ומתמצתים הכל למשפט אחד, אנשים מוכנים לספוג הרבה חרא כדי לפתוח את המזל, רק לא במדינה שלהם. בישראל כולם חשים שהם נדפקים כל הזמן. הם נדפקים בבתי הקפה באמצע השבוע, הם נדפקים בחוף הים, הם נדפקים במערכת הבריאות חינם, הם נדפקים במסעדות פיוזן מזרח תיכוניות, הם נדפקים ליד המשפחה המורחבת. בקיצור, די נעים להידפק בישראל.

בסין הקומוניסטית לכאורה, יש יאמרו ממלכת הקפיטליזם החזירי, למי שאין כסף, אין הצדקה קיומית. יש אלפים כאלה ברחובות. מסתובבים עם בגדים מרופטים וריח של דשן. בני המזל מביניהם לובשים אפודה זוהרת ומנקים את הרחובות.  הם אוכלים קערת אורז ביום בחמישה שקלים וישנים בדירת חדר מעופשת. אז למה בעצם להגיד כן לרילוקיישן?

זו שאלה מצויינת. התשובה לדעתי טמונה בעיקר בניצול הזדמנויות. רכבת ההזדמנויות אינה מגיעה כל יום, ולעיתים, לא מגיעה כלל. אם הגיעה הזדמנות חד פעמית לקום ולנסות משהו חדש, הייתי לוקח את זה בשתי ידיים. לא כי זה טוב ולא כי רע, אלא בעיקר כי זה אחר וזה יהפוך אותך לאדם שונה. מי שיצא מגבולות המדינה שלו וחיי כמה שנים בחו"ל, יודע להעריך קידוש של שבת ובאותה נשימה, את העובדה שהוא איש העולם הגדול. שגבולות גיאוגרפיים אינם מגדירים אותו.

ללמוד תרבויות חדשות, לנסות ולהבין כיצד עמים אחרים חיים ואיך ההיסטוריה שלהם השפיעה עליהם. צא וחקור את העולם. לפעמים גם מגלים שזה לא כוס התה שלך, אבל כמו שטסה שר "עדיף כישלון מפואר…" אני כל יום מתגעגע קצת לארץ. לחברים. אני טרוד בעבודה ובהתקדמות אישית. אך השיח של החברים שלי אינו שונה משלי, רק התפאורה שונה. להם יש משפחה בהישג יד. כזו שאפשר להתרפק עליה ואפשר להתמך בה.

היאוש נעשה יותר נוח בסין. האוכל משתפר. השערים נפתחו ויותר אנשים טובים מצטרפים להרפתקאה. יש לנו את אותה המטפלת כבר חמש שנים שעוזרת עם הילדים, עוזרת בבית ובכלל מרגישה כמו חלק מהמשפחה. משהו בחיים בחוץ, לא משנה איפה, מכריח אותך להמשיך עם המוטו של הטיול הגדול, "קח את הבאסה בסבבה".

אז מה השורה התחתונה בעצם? אז זהו שאין. אין אמת מוחלטת שבעד או נגד. רילוקיישן זה מסע. מסע לתוך מדינה חדשה, מסע עצמי לגילוי גבולות חדשים, ובעיקר שיעור לחיים לכמה האדם פרגמטי ומשתנה בהתאם לתנאים המוצבים מולו. לא כולם בנויים לזה. גם מי שהיה אמיץ להגיע, מצא את עצמו מהר מאוד מטפטף שאריות אומץ בדרך חזור לשדה התעופה. וזה בסדר. מותר לחשב מחדש ומותר להתחרט גם אחרי צעד כזה הרה גורל.

למדתי לאהוב את מה שאני עושה. אם הייתי עושה מה שאני חושב שאני אוהב, הייתי כנראה עובד באחד העיתונים היומיים בארץ, דייג במשרה חלקית או מאבטח אישים סתם בשביל הכיף, אם תרצו הדייג הכותב שיכול לשמור לכם על הגב. אבל החיים מורכבים מזה, ואותה הרכבת שציינתי למעלה אספה אותי לפני עשור, והיום אני איש משפחה, בעל עסק, המפיג את הלחץ בחיבוק משפחתי, כושר וכתיבת פוסטים.

ההבנה העמוקה ביותר מרילוקשיין היא שהמעבר הוא מתמשך, פרוגרסיב עם ING בסיומת שלו. זה שעברת לאנשהו, זוהי רק ההתחלה ועד היום שתחליט לחזור, אם בכלל, אתה עדיין בתנועה. אם אתם יכולים לחיות עם המחשבה שאתם חיים על בית עם שורשים והבית הזה כולו יכול לזוז בכל רגע נתון, וזה לא מקמט לכם את הבטן, אתם יכולים לחשוב בחיוב לגבי הרילוקיישן.