השארתי נוצות שדהו משכבר 

"על שפת נהר רצופה אבנים חלקות
הורדתי נוצות שאיבדו מיופיין
כשיפשיר שוב השלג בהר הרחוק
יעלה הנהר וישטוף גם אותן

שפת נהר מלאה עשבים ירוקים
השארתי נוצות שדהו משכבר
כשיגיעו רוחות ויבואו גשמים
יעלמו נוצותיי במורד הנהר

ואיש לא ידע שהייתי אחרת,
שהייתי שונה כל כך
אבל אני אף פעם לא אשכח…"

לקוח משירה של מירי מסיקה "נוצות"

כמה חיים חיינו עד כה? מי זוכר לספר אותם? עד כמה שונה אותו נער שצעד לבית הספר מהגבר שמלביש את ילדיו לגן? אנחנו עוברים את החיים מהר, ואז בראייה לאחור, שמים לב שעברנו איזה גבול. מבחינים באיזה שלט קטן – "נעורים", וקצת אחריו "זוג צעיר" ואז "הורים לילד ראשון", וכל שלט כזה, בא יחד עם נתח זמן משמעותי, כמה קמטוטים והבנה גדולה שאנחנו כבר שוחים עמוק בתוך הבריכה הזו שנקראת חיים.

בראשי, אני קופץ בין תמונות וזכרונות. שיערי קצר מאוד, תספורת צבאית וחיוך עקום במכוון. מחבק שתי נערות בתיכון. תמונה נוספת, קפיצה לאחור בזמן, אני ישן על מיטה בבית דודתי במכנסים קצרים כחולים, דומים מאוד למכנסי הספורט שמקבלים בגיוס. במפגשים עם חברים, אנחנו כבר מתחילים לספר סיפורי בדיעבד, אולי מההבנה שבהרבה מקרים, כבר אין מי שיעיד. כל סיפור וכל מור"ק שכזה משיב לחיים קצת מדמותך של אז. מי זוכר איך היינו בני 20 מלבדנו. או שטיפסנו ביסודי על המקלט הציבורי בקפיצה אחת, או את הנשיקה הראשונה. ברבות השנים, מי שליווה אותנו כברת דרך, עצר בדרך או פנה לשבילים אחרים, וגם החברים בתיכון שהיו הכי הכי, נראים קצת שמנמנים בראי הזמן והפייסבוק.

קראתי באחד הספרים על התרבות היפנית שסמוראים הפסיקו לתפקד כסמוראים לוחמים בגיל 37. זה עתה חגגתי 37, בין הקיץ לסתיו, בין סליחות לחתימות. מרגיש שיש לי עוד הרבה לתת. עוד הרבה מעצמי ועוד הרבה לעצמי. רוצה לגלוש, רוצה לטפס על הרים. בבוקר מירי מסיקה שרה לי על הנוצות שלה והתכווצתי לנוכח המחשבה שאף אחד לא יידע שהייתי שונה. לא רק האבא של, איש העסקים הזה, או כל כובע נוכחי שאני חובש על ראשי.

אז מה עושים? אי אפשר להפסיק לנוע, ואני, כמו כל יום מאז שאני זוכר את עצמי, אוהב את איפה שאני נמצא ומשתדל להיות איפה שאני אוהב. ועדיין הזמן לא עוצר לאף אחד. ולמרות שהבטחתי שאנסה לא להגיע לרגע הזה, אני כבר בנקודה שאנשים אומרים לי שאני נראה צעיר מאוד לגילי, או שלדעתם שלושה ילדים זה הספק מדהים לגיל 27.

אז יש לי עוד הרבה נוצות, אמנם חלקן הלבינו, ואני אוהב להתהדר בהן. נמשיך להיות חזקים ובכושר, נמשיך להנות מהמשפחה ובעיקר לדעת גם לממש את האושר שלנו כעת. בכל רגע נתון. אנחנו מוקפים דברים טובים וזכרונות על דברים שהיו ועודם, או שנגוזו בעבר. הימים עוברים ושעון החול אינו מוותר לאיש, אבל באותה הנשימה, הזמן יכול להימתח ולהותיר מרווח נשימה להספיק עוד הרבה דברים שנחליט שהם החשובים היום.

לקראת השנה החדשה שתבוא עלינו לטובה, אני מאחל לכל מכרי ואהוביי בריאות איתנה, אושר וניצול הזדמנויות. החיים שלנו נראים בדיוק כמו שנתנו להם להיראות. בצלמנו ובדמותנו, וגם בחוסר הבחירות שלנו והדחיינות הטבעית של כולנו. אני מזכיר שלכולם יש עוד הרבה נוצות יפות ומבריקות בארסנל, ומקווה שהשנה כולנו נפרוש אותן בריקוד טווסי ונסמן עוד הרבה Vיים על רשימת הדברים שרצינו לעשות. בברכת שנה טובה ומתוקה.

בן של אבא שלי

במשפחה, אני רואה קדימה, מעולם לא מביט לאחור. בתקווה שילדיי כן יביטו לאחור ביום מן הימים. אני באתי ממקום של מרפקים וציפורניים. אבא שלי מילא את חיי בחסרונו. הוא תמיד לא היה שם, וכשהיה, זר היה ומוזר. אי אפשר לקחת ממנו את הנוכחות שלו. גבר יפה וחזק. מודה לו עד היום על הגנטיקה. מרחוק, אבי כפסל שיש יווני. שם ממרחק מבט, אך כל כוחו נעלם לו כשהוא במרכז. גם בחופה שלנו, לא רצה לעמוד לידי ומאחורי. בצד עמד. הביט לשמיים ולא הבין. לא שייך. כאילו גופו שלו דוחה את עצמו. רחמי נכמרו עליו. הרבה יותר מאשר ריחמתי על עצמי שילדות שלמה חסתה בצל של אבא שאולי יבוא.

דודו טסה שר

"גם אני פוחד לאהוב
תמיד מתרחק ממה שקרוב
כמו שאתה
הלב והשריטה
סיפור חיי
גם אני
רציתי הכל
הייתי זרוק
פחדתי ליפול
כמו שאתה
הזמן חרטה
סיפור חיי
בסוף היום אני
בן של אבא שלי
מי עוד השאיר לי בלילות
אור במסדרונות
בסוף היום אני
בן של אבא שלי
כל עוד הגשר יעמוד
לא אפחד למעוד"

מתוך בן של אבא שלי

 אז למזלי, אני לא כזה. שונה עד מאוד. איש משפחה שחי את המרכז והשיח, החיבוק והקרבה. בסוף היום אני לא בן של אבא שלי. אני הבן של האבא שתמיד רציתי שיהיה לי. רציני, איש עבודה, מספק ההגנה והאהבה. אני זה שמדליק את האור במסדרון לנבו, ועובר פעם נוספת בחדר לכסות את אריאל כשהיא שרועה על המיטה. מנשק שוב למקרה שסימן הנשיקה עוד לא נצרב פנימה. מלא אהבה אני. אני שומע את השיר הזה ומרגיש קצת עצבות על מה שלא היה, אבל מלא גאווה בידיעה שילדיי יוכלו לסמן את הבית האחרון בשיר כדוגמה לחייהם. אבא חזק ותומך, אילן להיתלות עליו. מגדל אותם בידיעה שאין פחד. אין במה להיאבק. הגשר יעמוד. כל שצריך הוא רק לגדול יחד. אני מאיר את המסדרון והם מאירים את חיי. זו העסקה הטובה ביותר שחתמתי עליה בחיי.

והעץ היה עצוב. 

"אבל הילד הלך ולא חזר
הרבה זמן…
והעץ היה עצוב. 
ואז יום אחד
הילד חזר
והעץ רעד מרב שמחה
ואמר: "בוא, ילד, 
תטפס על הגזע שלי
ותתנדנד על הענפים 
ותהיה מאושר". 
"אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים", 
אמר הילד.
"אני רוצה בית, שיהיה לי חם",
הוא אמר. 
"אני רוצה אשה ואני רוצה ילדים, 
ובשביל זה אני צריך בית.
אתה יכול לתת לי בית?"
"אין לי בית", אמר העץ, 
"היער הוא ביתי. 
אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי 
ולבנות בית.
אז תהיה מאושר".  לקוח מתוך העץ הנדיב מאת של סילברסטיין.

כמה שהספר הזה עצוב. ככה קצר ומדויק כמו אבן הקלע ששלח דוד לקדמת המצח של גוליית. אני מקריא את הסיפור לילדים לפני השינה. מקריא ומתייפח. לא דמעה סוררת. ממש נהי ודמעות לרוב. מנסה לעדן את הבכי בטון איטי. מאוד. אריאל ונבו משחקים ביניהם ומגיבים לעלילה תוך כדי קפיצות על המיטה.

"אריאל, למה העץ מאושר?" אני שואל. "תראי אין לו תפוחים, אין לו עלים וענפים. רק גזע ערום".

היא מחייכת אלי למשמע המילה ערום ומיד חוזרת לשיחה, "זה כי הוא הביא את כל מה שיש לו למישהו שהוא אוהב. אז הוא מאושר."

אני מחבק אותה ובוכה עוד קצת לתוך השיער שלה. אני רואה איך הילד בסיפור מחליף את העץ בכסף, בבית, בסירה ורק בסוף מתיישב עליו לנוח. ההאנשה של העץ לדמות הורית, אולי אפילו כלבית במובן מסוים. ככלב שנאמן לבעליו, חרף כל השנים והמעשים. עבורו בעלים הוא בעלים. אני חושב לעצמי מדוע הספר הזה נוגע בי כך. אני מאמין כי לפני הכל, במשך שנים, כל מה שרציתי היה עץ. עץ גדול ורחב שיצל עלי וייתן לי לטפס עליו ולהתנדנד על ענפיו. כאילו במידה מסויימת, לו הייתי כותב את הספר הזה, העלילה הייתה כתובה בסדר הפוך. המחשבה להמיר את האידיאה הזו בחומר, נראית לי שגויה מיסודה.

יותר מזה, אני מחבק את ילדיי וחושב שאני נמצא בעמודים הראשונים של הספר ויום אחד, גם הם, האהובים הקטנים שבאים לנשיקות וחיבוקים בלי הפסקה. יוצאים מהמיטה לעוד כוס מים, חיבוק, משחק. שקוראים לי לבוא לעזור בשירותים, ומודים לי כשאני מכין את השוקו הכי הכי, אבל הכי טעים בעולם כי יש בו מלא חיבוקים ונשיקות. גם הם יום אחד, אולי, ישכחו את הנדנוד והטיפוס וירצו את הכסף, בית וסירה. המחשבה הזו מנסרת אותי. אין לי דבר יקר יותר מילדיי ומהקירבה שיש ביננו. ברור לי שתהליך ההתבגרות שלהם יוביל למרחק מסויים, שהינו חשוב מאוד לצמיחה שלהם. אני רק מקווה שהם ידעו לחזור לשבת תחת ענפיי טרם אהפוך לגזע שפוף.

עץ משפחה לא יכול להתקיים ללא ענפים. האבסורד שבספר הוא שהאהבה היא ללא תנאים גם במחיר ה"אני" עד כדי ביטול עצמי. יותר מזה, אני רוצה להיות יער משפחה. שכל אחד מילדיי יצמיח את העץ שלו ויחבר איתי שורשים מתחת לאדמה. ההמשכיות הזו היא התודה הכי גדולה שניתן לקבל מילד. ההבנה שלו כי העולם גדול ורחב, אבל הבית הוא אחד. ובית אינו ארבעה קירות וגג. הבית זה אבא ואמא ואחים וזכרונות, ועזרה הדדית וכן, הרבה אהבה בלי תנאים.

נתינה זהו רגש מדהים. קל וחומר לקרובים אליך. מתחיל ממילה טובה, לבשל ארוחה ולראות את כולם נהנים. חיבוק חם. הילדים שלי פותחים בי צוהר לנתינה. עירוי של אהבה. ממני אליהם. אני רואה אותם גדלים במהירות. מהר יותר מקצב צמיחת שיער השיבה בזקן שלי. אני מבין שהרגע הזה, ארוך ככל שיהיה, הוא בר חלוף. היום אני בשיא בשלותי כגבר, כאב, כהורה, הדר ואני עמודי התווך של המשפחה. מחברים בין כל החתיכות של החיים בלהטוט כמעט בלתי אפשרי. אנו עושים זאת בידיעה כי ההשקעה הזו היום תוביל אותנו בעתיד להיות מוקפים ביער של אהבה. ואולי, בקו עלילה אחר, העץ הנדיב יוכל לשבת לו בצלם של הרבה ילדים, נכדים ונינים שישקו אותו וישחקו איתו עד אשר הוא יוכל להצמיח את עצמו מחדש.

 

 

 

נשפכים לנו בין האצבעות

אם מישהו רק היה אומר לי כמה מהר זה עובר. לא רק אומר. מכריח. מכופף אותי להבין. כי כולם אמרו ויש אינספור אמרות שפר וסיפורי בדים בדיוק על זה, אבל איש אינו מבין. איש אינו מבין איך הנעורים נשפכים לנו בין האצבעות. יש תקופה קצרה להחריד שבה אתה גדל ומתנסה ומתחבט עם העצמי שלך. התחושה הזו שכל יום מישהו שונה מופיע מולך בראי. התקופה הזו שאפשר באמת לעשות כל מה שעולה על דעתך וזה ממש בסדר. התקופה שריח של בחורה יכול היה לגרום לך לרוץ חצי עיר רק כדי לנסות ולתפוס אותה ערה. התקופה ששברון לב מופיע בדלת מדי כמה חודשים. ככלב עזוב ומוזנח המבקש להתנחם בחומך. גם בכאב יש הנאה מסוימת. הבכי והדמעות שירדו על דברים גדולים וקטנים. שירים של אביב גפן, זהר ארגוב והביטלס יכלו לרוץ בלופים בווקמן. הגוף שכל הזמן גדל ומשתנה. מבטים חדשים. תיכון, צבא, שחרור, עבודה, טיול, שוב לימודים. מכירים מישהי שממש מוצאת חן בעינינו. מחסירים אלפי שעות שינה. עוברים לגור יחד. רבים בלי הפסקה על גרביים שזרוקות על הרצפה וכלים בכיור. אוהבים כמו משוגעים בכל הכח. הכל בעוצמה. לא סתם הלב הוא אחד השרירים החזקים, הוא צריך לעמוד מול כל גלי הרגש הללו ולספוג ואז לדחוף החוצה לעולם. ומכל הטירוף הזה, יש ריב אחד גדול. קצת רגליים קרות, ואז מבינים שזה הדבר הגדול הבא, וכורעים ברך. היא אמרה כן ואני כמו הסנה הבוער, אש אוחזת בי ואני לא מתכלה. רק גדל ומתאהב יותר. עבודה. טיסות. טיולים. כבר לא זוכרים מה זה שגרה. יושבים לדבר. זה הזמן. הזמן שלנו כבר עבר. עכשיו חייבים לזרוע לעתיד לבוא. תביאי לי ילדים. כחולי עיניים ונוחים לחיבוקים. תעשי לי אותם בדמותנו שתמיד נזכור איך היינו. תמשיכי לאהוב אותי כמו אז. רוח הנעורים חלפה. פרט לכך הכל נשאר אותו הדבר. אני עדיין מוכן למות בשבילך. כמו אז.

שאלות של ילדים

היא מטפסת עלי כשאני יושב על כסא גן במרפסת. משחילה רגל אחת אחר השניה לתוך ידיות הכסא, מצמידה אלי בטן לבטן ומחבקת אותי לשלום. לנצח קצר, אני מרגיש חגור בחגורת בטחון. הרי אין בטוח מהמקום הזה. היא מאמצת אותי אליה לחיבוק חזק ולוחשת לי באוזן, "אני אוהבת את אבא שלי. אריאלי היא של אבא".

בואו נניח לקלישאות הרגילות של בנות הן של אבא, בנים הם של אמא, כי הרי כולנו מבינים שקלישאות הן בסך הכל אמת חקוקה בסלע המונגשת כשירות לציבור הרחב. בזמן ששתיתי קפה ונהנתי מהרוח הנעימה של סוף היום במרפסת. מחיתי דמעה שרק הורה יכול להבין, זה היה בגלל הרוח, אני רגיש לחילופי עונות בעיקר כשהבת שלי מצהירה על אהבתה אלי.

בעודי נהנה מהרגע, פצחנו בשיחה על אירועי היום, איך היה בגן, עם מי שיחקת, והבעת עניין הדדית. לפתע אריאל סטתה מהנושא ושאלה אותי,

"אבא, יש לאלוהים קסם?"
"מי שמאמין באלוהים חושב שיש לו הרבה כוחות, גם קסם."
"כי לאלוהים של הסינים יש קסם". אומרת ופותחת את עיניה להדגשה.
"את חושבת שיש אלוהים אחד או הרבה סוגים של אלוהים?" אני מקשה.
"יש הרבה, אבא.", על פניה מופיע חיוך רחב, כזה שמודיע לי שהיא יודעת את התשובה על החידה המורכבת. היא מתחילה למנות באצבעותיה.
"יש את האלוהים שלנו, של היהודים. יש את האלוהים של הסינים."
היא מתמהמהת מעט.
"אה, איך שכחתי ויש את האלוהים של לונה."
לכל המעוניין, לונה היא החברה הכי הכי טובה בכל העולמות של אריאל והיא דוברת ספרדית והיא מקולומביה. בת להורים נוצרים אדוקים.
"ומי זה האלוהים שלה?" אני שואל
"מריה…".

כבר כמה חודשים שמושג האלוהים מטריד את מנוחתה של אריאל. היא אוהבת להגיע לארוחות שבת בבית חב"ד. לפני היציאה היא מתגנדרת ומודיעה חגיגית לכולם כי היא מוכנה ושלא נאחר כי לא ישאר לנו דג, ונבו מאוד אוהב דג. בהתרגשות היא נכנסת לתוך יער המתפללים, מחלקת נשיקות וחיבוקים לכל הדודים מהקהילה. מרימה לחמניה טריה מהשולחן ורצה לשחק עם נבו או אחד הילדים האחרים.

היא מבינה כי לפעמים לאלוהים יש זקן לבן וארוך, לפעמים הוא אישה ולפעמים בכלל לא רואים אותו והוא בכל מקום. התפישה או חוסר התפישה של אלוהים כיצור פיזי בעל נראות משתנה שיש לו כוחות, ויכול להיות כי הוא אחד מני רבים כמותו פשוט מדהימה. ברור לי איך שאלות כאלו יכולות לאתגר גם אנשים מבוגרים, קל וחומר ילדה בת חמש וחצי.

מה שיפה שהילד תמיד עונה בצורה כה פשוטה. כמו קו שיוצא מנקודה אחת לנקודה שניה. אין פיתולים בדרך. אנחנו המבוגרים משתמשים כל פעם בסיבובים ופניות פרסה של המציאות על מנת להסביר דברים שלא תמיד ניתן להסבירם, או לחילופין, ההסבר, לצערנו, פשוט מדי.

 

העץ הנדיב שלי

לומר שלהדר יש לב גדול משלי, זה כמו לומר שפיל גדול מנמלה. לפעמים אני קצת מקנא ביכולת שלה לתת. נתינה כנה. מלאת כוונה ורצון לעזור. לא כי צריך, או שמישהו ביקש. סתם נתינה. מרבית האנשים נותנים כמו שהם שוטפים ידיים בשירותים ציבורים, רק כשרואים אותם. באחת הפעמים הראשונות שיצאתי עם הדר, עוד בברזיל, היא עברה ליד כל ילד ברחוב שמכר ממתקים וקנתה ממנו מלוא החופן שוקולדים. גם אותם, היא בטח חילקה אחר כך למישהו שמאוד רצה.

"למה את עושה את זה", שאלתי.

"מה זאת אומרת?" הסתכלה עלי בפליאה. עיניה אמרו הכל. ככה חינכו אותי. זה משהו פנימי. עזרה לזולת זה משהו חשוב והרבה מעבר לכל דאגה עצמית.

לך תסביר לה שאצלנו חפיסת שוקולד הייתה נטרפת על ידי הראשון שתפס. שלתת לאחר, זה אומר לקחת מעצמך. שתרבות האכול ושתה כי מחר אין, ישבה על צווארי כאבן ריחיים. ואז אתה פוגש אותה. מאירת עיניים בכל הוויתה. יפה ברמה בלתי אפשרית. עקשנית ודעתנית לא פחות. אישה אמיתית. עמוד תווך. העץ הנדיב שלי.

עברו השנים, ואנו מוצאים את עצמנו עובדים במשרד שהקמנו בארבע ידיים ומתרוצצים כמו משוגעים עבור לקוחות ותשלומים, וצוות עובדים וכל מה שקשור בזה. אנחנו בכלל רצינו להישאר בברזיל להתאמן בקפוארה ולתפור בגדי ים. חשבוניות ומשלוחים. זיעה וקרטונים. עובדים שעושים טעויות אנוש בלי הכרה, ובסוף גרם מדרגות שבו סופרים את הכסף. תוסיפו לזה שלושה ילדים מהממים ואהובים ששניים מהם מתגנבים לי למיטה ואחד שמגרגר כמו דרקון לבקבוק חלב בדיוק כשאני נרדם.

בלילה, בזמן השקט שלי, בין דודו טסה לחדשות ספורט, איזה כיף שגולדן סטייט לקחו, אני רואה סרטון על חבורה של צעירים שמשפצים בית של ניצול שואה. העצב קופץ עלי. על האיש שגר בחורבה הזו, איש שחווה דברים שאסור שאנשים יחוו. עצב על זה שאני לא שם לצבוע כמה קירות. ואז שמחה על זה שיש לי מה שיש לי, ומחשבות חיוביות שבביקור הבא שלי בארץ, אני אקח איתי כמה חניכים שלי לשעבר מ"אחריי" ונרתם לעזור למישהו. כי הנתינה חשובה, כך אשתי לימדה אותי. כמו שהוריה לימדו אותה.

פגשתי היום סוחר שאני מכיר שהלך לו קלף ואז הקלף הלך, האושר שלו עלה וירד עם הכסף. הזכרתי לו שהחיים שלנו העסקיים הם רק קו מקביל לחיים האמיתיים. המשפחה והבריאות. אנחנו עובדים על מנת שנוכל לשמר בהצלחה את החיים האמיתיים. ולעיתים מצליחים ולעיתים קצת פחות, אבל המירוץ נמשך. היתרון הכל כך מיוחד במירוץ הזה, שהפרס הולך איתך כל הדרך. אני והדר והילדים כמו במשחק מחשב קופצים ומלקטים מטבעות ומנתרים מעל מכשולים. ואז כשמתעייפים, מתחבקים וצוברים כוחות אחד בתוך השניה.

אז למדתי קצת לתת. תודה, הדר. עדיין שמרתי על האנוכיות ששמרה עלי בילדותי. אני מאזן בין השניים. כמו שאני רוצה לאזן בין העסק לנתינה. אולי לא סתם כתבו כי יש לתת מעשר. לתת, לא שיקחו ממך כמו מסים, לתת באושר. הנתינה מפיחה בך כוח להמשיך ולהשיג עוד. כוח להיות הכי טוב שאתה יכול ולדעת שבזכות מה שהשגת, אתה גם יכול לתת למי שאין לו. מודה ואוהב את העץ הנדיב שלי. זו שפורשת עלי את ענפיה ונתנה לי מפרי בטנה. בניגוד לסיפור היפהפה וצובט הלב, את הגזע שלך אני אוהב עליך. מאחל לנו שנשב לנו יחד עוד הרבה שנים מאוחדי שורשים. מוקפי פירות ופירות של פירות.

 

חזרה גנרלית

השעה מוקדמת. אסופה של אנשים, יש גם קשישים של ממש, לבושים לבן זזים באיטיות פסטורלית על רקע פריחת עצי הדובדבן. מבט מרוכז ונשימות קבועות. כף יד פתוחה מושטת קדימה ורגל אחת באוויר כחסידה. מבצעים תנועות קבועות המדמות קרב בין אינספור משתתפים בהילוך איטי. רק אתמול, בזמן לגימת האספרסו, הבנתי למעשה מדוע לוחמי טאי צ'י, קארטה, ושאר אומנויות הלחימה המכילות קאטות נחשבות קשות, אך יחד עם זאת, מרוממות רוח ומחזקות את הגוף והנפש. זה לא הכושר. לא רק בכל אופן. זו גם לא רק הנפש. בכמה צעדים קבועים, האנשים הללו פיצחו את סוד הקיום.

"מה!@", בטח יצא לכם איזו מילת ביטול כלשהי. מה הוא מבלבל את המוח, אתם חושבים לעצמכם, אך אם נפרק את אמנות הביצוע עצמו למספר פעולות ומשמעותן, אולי תוכלו לרדת לסוף דעתי. כשמביטים בתנועה החיתוך באויר, אנו מבינים כי יש כאן חזרה שיטתית של תנועות עד כדי ביצוע מושלם. לאחר שהמבצע כבר עושה את מה עושה היטב, הוא עסוק בשימור המצב הקיים. ולבסוף, בסוף כל מקטע, ניתן לראות חיוך מיוזע ומרוצה מהתהליך, ואז כמובן, זה חוזר חלילה.

חזרה שיטתית, כולם, אבל כולם לעשות את אותה הפעולה כל פעם בצורה מדוייקת ושהיא תניב לנו את התוצאה הרצויה, כל יום, כל הזמן. למשל, במידה והלכתם למסעדה טובה ואכלתם מנה שהייתה אחת הטובות, אם לא ה…, אזי בוודאי תרצו שהביקור הבא יהיה זהה ברמת התחושה. זה תופס לתחושות של אהבה, סקס, מוזיקה שמקפיצה זיכרון. למעשה, היינו רוצים לדעת בוודאות כי הנוסחא של X+Y= תמיד אותו הדבר. בצורה הזו, אנו מבטלים משתנים לא רצויים ויודעים לזקק את התחושות שלנו.

שימור המצב הקיים, בהמשך לעיל ובהמשך ישיר לתפיסת "הכרכרה נוסעת, אין חזור..", אנשים אוהבים את ההווה שלהם, לצערם, לרוב בדיעבד. "איך היה לי טוב אז..", תחושת ההחמצה או החזיון תעתועים שמגיע לקראת גיל ה-40 שאומר:"לו הייתי שוב צעיר, מה הייתי עושה…" נגלה לכם שהרב היו עושים את אותו הדבר ומרוצים מזה ממש, אבל ממש. כמו חזיר בבוץ. אבל התחושה הזו של אובדן הנעורים, והרצון לשמר משהו מהם, הופך את המשימה של שימור המצב הקיים לחשובה מאוד.

סיבה אחרונה, אבל חביבה ואולי הקשה מכולם, תחושת הסיפוק. איך לעזאזל אפשר להיות מסופק כל הזמן? איך אפשר לשמור סיפוק. האם יש מאגרי סיפוק בלתי נדלים שאפשר להפשיר ולהשתמש בעת הצורך? כל כך הרבה שאלות ובלי הרבה תשובות אמיתיות. מי הוא העשיר? את זה כולנו יודעים, השמח בחלקו. גם שמחה זו עבודה. אמרו חכמים ממני, חייבים להיות שמח.

אני מאמין שהתשובה טמונה בתנועה הסיזיפית של הטאי צ'י. בחזרה קבועה, עשייה רפטטיבית וצעידה שוב ושוב באותם השבילים, עד אשר מפיקים מכך את המחצב, אולי היקר מכל, סיפוק. אין נוסחת קסם. צריך להשקיע עבודה קשה, לחזור על אותן התנועות שוב ושוב גם כשמתעייפים, ותוך כך ממשיכים בנסיון בלי נגמר לשמר את הקיים.

אם בחיים עסקינן, אז אי אפשר בלי זוגיות ואהבה. אי אפשר להתאהב בבת הזוג רק פעם אחת. זה לא מספיק. פשוט לא מספיק. אתה צריך להתאמן על אהבה, לחזק את השרירים עד שממש שורף. שם בנקודה הזו, אתה צומח. אתה מביט בקיים עד שאתה מבין, בדיוק כמו אלתרמן, כי גם גם למראה נושן יש רגע של הולדת.