נשפכים לנו בין האצבעות

אם מישהו רק היה אומר לי כמה מהר זה עובר. לא רק אומר. מכריח. מכופף אותי להבין. כי כולם אמרו ויש אינספור אמרות שפר וסיפורי בדים בדיוק על זה, אבל איש אינו מבין. איש אינו מבין איך הנעורים נשפכים לנו בין האצבעות. יש תקופה קצרה להחריד שבה אתה גדל ומתנסה ומתחבט עם העצמי שלך. התחושה הזו שכל יום מישהו שונה מופיע מולך בראי. התקופה הזו שאפשר באמת לעשות כל מה שעולה על דעתך וזה ממש בסדר. התקופה שריח של בחורה יכול היה לגרום לך לרוץ חצי עיר רק כדי לנסות ולתפוס אותה ערה. התקופה ששברון לב מופיע בדלת מדי כמה חודשים. ככלב עזוב ומוזנח המבקש להתנחם בחומך. גם בכאב יש הנאה מסוימת. הבכי והדמעות שירדו על דברים גדולים וקטנים. שירים של אביב גפן, זהר ארגוב והביטלס יכלו לרוץ בלופים בווקמן. הגוף שכל הזמן גדל ומשתנה. מבטים חדשים. תיכון, צבא, שחרור, עבודה, טיול, שוב לימודים. מכירים מישהי שממש מוצאת חן בעינינו. מחסירים אלפי שעות שינה. עוברים לגור יחד. רבים בלי הפסקה על גרביים שזרוקות על הרצפה וכלים בכיור. אוהבים כמו משוגעים בכל הכח. הכל בעוצמה. לא סתם הלב הוא אחד השרירים החזקים, הוא צריך לעמוד מול כל גלי הרגש הללו ולספוג ואז לדחוף החוצה לעולם. ומכל הטירוף הזה, יש ריב אחד גדול. קצת רגליים קרות, ואז מבינים שזה הדבר הגדול הבא, וכורעים ברך. היא אמרה כן ואני כמו הסנה הבוער, אש אוחזת בי ואני לא מתכלה. רק גדל ומתאהב יותר. עבודה. טיסות. טיולים. כבר לא זוכרים מה זה שגרה. יושבים לדבר. זה הזמן. הזמן שלנו כבר עבר. עכשיו חייבים לזרוע לעתיד לבוא. תביאי לי ילדים. כחולי עיניים ונוחים לחיבוקים. תעשי לי אותם בדמותנו שתמיד נזכור איך היינו. תמשיכי לאהוב אותי כמו אז. רוח הנעורים חלפה. פרט לכך הכל נשאר אותו הדבר. אני עדיין מוכן למות בשבילך. כמו אז.

שאלות של ילדים

היא מטפסת עלי כשאני יושב על כסא גן במרפסת. משחילה רגל אחת אחר השניה לתוך ידיות הכסא, מצמידה אלי בטן לבטן ומחבקת אותי לשלום. לנצח קצר, אני מרגיש חגור בחגורת בטחון. הרי אין בטוח מהמקום הזה. היא מאמצת אותי אליה לחיבוק חזק ולוחשת לי באוזן, "אני אוהבת את אבא שלי. אריאלי היא של אבא".

בואו נניח לקלישאות הרגילות של בנות הן של אבא, בנים הם של אמא, כי הרי כולנו מבינים שקלישאות הן בסך הכל אמת חקוקה בסלע המונגשת כשירות לציבור הרחב. בזמן ששתיתי קפה ונהנתי מהרוח הנעימה של סוף היום במרפסת. מחיתי דמעה שרק הורה יכול להבין, זה היה בגלל הרוח, אני רגיש לחילופי עונות בעיקר כשהבת שלי מצהירה על אהבתה אלי.

בעודי נהנה מהרגע, פצחנו בשיחה על אירועי היום, איך היה בגן, עם מי שיחקת, והבעת עניין הדדית. לפתע אריאל סטתה מהנושא ושאלה אותי,

"אבא, יש לאלוהים קסם?"
"מי שמאמין באלוהים חושב שיש לו הרבה כוחות, גם קסם."
"כי לאלוהים של הסינים יש קסם". אומרת ופותחת את עיניה להדגשה.
"את חושבת שיש אלוהים אחד או הרבה סוגים של אלוהים?" אני מקשה.
"יש הרבה, אבא.", על פניה מופיע חיוך רחב, כזה שמודיע לי שהיא יודעת את התשובה על החידה המורכבת. היא מתחילה למנות באצבעותיה.
"יש את האלוהים שלנו, של היהודים. יש את האלוהים של הסינים."
היא מתמהמהת מעט.
"אה, איך שכחתי ויש את האלוהים של לונה."
לכל המעוניין, לונה היא החברה הכי הכי טובה בכל העולמות של אריאל והיא דוברת ספרדית והיא מקולומביה. בת להורים נוצרים אדוקים.
"ומי זה האלוהים שלה?" אני שואל
"מריה…".

כבר כמה חודשים שמושג האלוהים מטריד את מנוחתה של אריאל. היא אוהבת להגיע לארוחות שבת בבית חב"ד. לפני היציאה היא מתגנדרת ומודיעה חגיגית לכולם כי היא מוכנה ושלא נאחר כי לא ישאר לנו דג, ונבו מאוד אוהב דג. בהתרגשות היא נכנסת לתוך יער המתפללים, מחלקת נשיקות וחיבוקים לכל הדודים מהקהילה. מרימה לחמניה טריה מהשולחן ורצה לשחק עם נבו או אחד הילדים האחרים.

היא מבינה כי לפעמים לאלוהים יש זקן לבן וארוך, לפעמים הוא אישה ולפעמים בכלל לא רואים אותו והוא בכל מקום. התפישה או חוסר התפישה של אלוהים כיצור פיזי בעל נראות משתנה שיש לו כוחות, ויכול להיות כי הוא אחד מני רבים כמותו פשוט מדהימה. ברור לי איך שאלות כאלו יכולות לאתגר גם אנשים מבוגרים, קל וחומר ילדה בת חמש וחצי.

מה שיפה שהילד תמיד עונה בצורה כה פשוטה. כמו קו שיוצא מנקודה אחת לנקודה שניה. אין פיתולים בדרך. אנחנו המבוגרים משתמשים כל פעם בסיבובים ופניות פרסה של המציאות על מנת להסביר דברים שלא תמיד ניתן להסבירם, או לחילופין, ההסבר, לצערנו, פשוט מדי.

 

העץ הנדיב שלי

לומר שלהדר יש לב גדול משלי, זה כמו לומר שפיל גדול מנמלה. לפעמים אני קצת מקנא ביכולת שלה לתת. נתינה כנה. מלאת כוונה ורצון לעזור. לא כי צריך, או שמישהו ביקש. סתם נתינה. מרבית האנשים נותנים כמו שהם שוטפים ידיים בשירותים ציבורים, רק כשרואים אותם. באחת הפעמים הראשונות שיצאתי עם הדר, עוד בברזיל, היא עברה ליד כל ילד ברחוב שמכר ממתקים וקנתה ממנו מלוא החופן שוקולדים. גם אותם, היא בטח חילקה אחר כך למישהו שמאוד רצה.

"למה את עושה את זה", שאלתי.

"מה זאת אומרת?" הסתכלה עלי בפליאה. עיניה אמרו הכל. ככה חינכו אותי. זה משהו פנימי. עזרה לזולת זה משהו חשוב והרבה מעבר לכל דאגה עצמית.

לך תסביר לה שאצלנו חפיסת שוקולד הייתה נטרפת על ידי הראשון שתפס. שלתת לאחר, זה אומר לקחת מעצמך. שתרבות האכול ושתה כי מחר אין, ישבה על צווארי כאבן ריחיים. ואז אתה פוגש אותה. מאירת עיניים בכל הוויתה. יפה ברמה בלתי אפשרית. עקשנית ודעתנית לא פחות. אישה אמיתית. עמוד תווך. העץ הנדיב שלי.

עברו השנים, ואנו מוצאים את עצמנו עובדים במשרד שהקמנו בארבע ידיים ומתרוצצים כמו משוגעים עבור לקוחות ותשלומים, וצוות עובדים וכל מה שקשור בזה. אנחנו בכלל רצינו להישאר בברזיל להתאמן בקפוארה ולתפור בגדי ים. חשבוניות ומשלוחים. זיעה וקרטונים. עובדים שעושים טעויות אנוש בלי הכרה, ובסוף גרם מדרגות שבו סופרים את הכסף. תוסיפו לזה שלושה ילדים מהממים ואהובים ששניים מהם מתגנבים לי למיטה ואחד שמגרגר כמו דרקון לבקבוק חלב בדיוק כשאני נרדם.

בלילה, בזמן השקט שלי, בין דודו טסה לחדשות ספורט, איזה כיף שגולדן סטייט לקחו, אני רואה סרטון על חבורה של צעירים שמשפצים בית של ניצול שואה. העצב קופץ עלי. על האיש שגר בחורבה הזו, איש שחווה דברים שאסור שאנשים יחוו. עצב על זה שאני לא שם לצבוע כמה קירות. ואז שמחה על זה שיש לי מה שיש לי, ומחשבות חיוביות שבביקור הבא שלי בארץ, אני אקח איתי כמה חניכים שלי לשעבר מ"אחריי" ונרתם לעזור למישהו. כי הנתינה חשובה, כך אשתי לימדה אותי. כמו שהוריה לימדו אותה.

פגשתי היום סוחר שאני מכיר שהלך לו קלף ואז הקלף הלך, האושר שלו עלה וירד עם הכסף. הזכרתי לו שהחיים שלנו העסקיים הם רק קו מקביל לחיים האמיתיים. המשפחה והבריאות. אנחנו עובדים על מנת שנוכל לשמר בהצלחה את החיים האמיתיים. ולעיתים מצליחים ולעיתים קצת פחות, אבל המירוץ נמשך. היתרון הכל כך מיוחד במירוץ הזה, שהפרס הולך איתך כל הדרך. אני והדר והילדים כמו במשחק מחשב קופצים ומלקטים מטבעות ומנתרים מעל מכשולים. ואז כשמתעייפים, מתחבקים וצוברים כוחות אחד בתוך השניה.

אז למדתי קצת לתת. תודה, הדר. עדיין שמרתי על האנוכיות ששמרה עלי בילדותי. אני מאזן בין השניים. כמו שאני רוצה לאזן בין העסק לנתינה. אולי לא סתם כתבו כי יש לתת מעשר. לתת, לא שיקחו ממך כמו מסים, לתת באושר. הנתינה מפיחה בך כוח להמשיך ולהשיג עוד. כוח להיות הכי טוב שאתה יכול ולדעת שבזכות מה שהשגת, אתה גם יכול לתת למי שאין לו. מודה ואוהב את העץ הנדיב שלי. זו שפורשת עלי את ענפיה ונתנה לי מפרי בטנה. בניגוד לסיפור היפהפה וצובט הלב, את הגזע שלך אני אוהב עליך. מאחל לנו שנשב לנו יחד עוד הרבה שנים מאוחדי שורשים. מוקפי פירות ופירות של פירות.

 

חזרה גנרלית

השעה מוקדמת. אסופה של אנשים, יש גם קשישים של ממש, לבושים לבן זזים באיטיות פסטורלית על רקע פריחת עצי הדובדבן. מבט מרוכז ונשימות קבועות. כף יד פתוחה מושטת קדימה ורגל אחת באוויר כחסידה. מבצעים תנועות קבועות המדמות קרב בין אינספור משתתפים בהילוך איטי. רק אתמול, בזמן לגימת האספרסו, הבנתי למעשה מדוע לוחמי טאי צ'י, קארטה, ושאר אומנויות הלחימה המכילות קאטות נחשבות קשות, אך יחד עם זאת, מרוממות רוח ומחזקות את הגוף והנפש. זה לא הכושר. לא רק בכל אופן. זו גם לא רק הנפש. בכמה צעדים קבועים, האנשים הללו פיצחו את סוד הקיום.

"מה!@", בטח יצא לכם איזו מילת ביטול כלשהי. מה הוא מבלבל את המוח, אתם חושבים לעצמכם, אך אם נפרק את אמנות הביצוע עצמו למספר פעולות ומשמעותן, אולי תוכלו לרדת לסוף דעתי. כשמביטים בתנועה החיתוך באויר, אנו מבינים כי יש כאן חזרה שיטתית של תנועות עד כדי ביצוע מושלם. לאחר שהמבצע כבר עושה את מה עושה היטב, הוא עסוק בשימור המצב הקיים. ולבסוף, בסוף כל מקטע, ניתן לראות חיוך מיוזע ומרוצה מהתהליך, ואז כמובן, זה חוזר חלילה.

חזרה שיטתית, כולם, אבל כולם לעשות את אותה הפעולה כל פעם בצורה מדוייקת ושהיא תניב לנו את התוצאה הרצויה, כל יום, כל הזמן. למשל, במידה והלכתם למסעדה טובה ואכלתם מנה שהייתה אחת הטובות, אם לא ה…, אזי בוודאי תרצו שהביקור הבא יהיה זהה ברמת התחושה. זה תופס לתחושות של אהבה, סקס, מוזיקה שמקפיצה זיכרון. למעשה, היינו רוצים לדעת בוודאות כי הנוסחא של X+Y= תמיד אותו הדבר. בצורה הזו, אנו מבטלים משתנים לא רצויים ויודעים לזקק את התחושות שלנו.

שימור המצב הקיים, בהמשך לעיל ובהמשך ישיר לתפיסת "הכרכרה נוסעת, אין חזור..", אנשים אוהבים את ההווה שלהם, לצערם, לרוב בדיעבד. "איך היה לי טוב אז..", תחושת ההחמצה או החזיון תעתועים שמגיע לקראת גיל ה-40 שאומר:"לו הייתי שוב צעיר, מה הייתי עושה…" נגלה לכם שהרב היו עושים את אותו הדבר ומרוצים מזה ממש, אבל ממש. כמו חזיר בבוץ. אבל התחושה הזו של אובדן הנעורים, והרצון לשמר משהו מהם, הופך את המשימה של שימור המצב הקיים לחשובה מאוד.

סיבה אחרונה, אבל חביבה ואולי הקשה מכולם, תחושת הסיפוק. איך לעזאזל אפשר להיות מסופק כל הזמן? איך אפשר לשמור סיפוק. האם יש מאגרי סיפוק בלתי נדלים שאפשר להפשיר ולהשתמש בעת הצורך? כל כך הרבה שאלות ובלי הרבה תשובות אמיתיות. מי הוא העשיר? את זה כולנו יודעים, השמח בחלקו. גם שמחה זו עבודה. אמרו חכמים ממני, חייבים להיות שמח.

אני מאמין שהתשובה טמונה בתנועה הסיזיפית של הטאי צ'י. בחזרה קבועה, עשייה רפטטיבית וצעידה שוב ושוב באותם השבילים, עד אשר מפיקים מכך את המחצב, אולי היקר מכל, סיפוק. אין נוסחת קסם. צריך להשקיע עבודה קשה, לחזור על אותן התנועות שוב ושוב גם כשמתעייפים, ותוך כך ממשיכים בנסיון בלי נגמר לשמר את הקיים.

אם בחיים עסקינן, אז אי אפשר בלי זוגיות ואהבה. אי אפשר להתאהב בבת הזוג רק פעם אחת. זה לא מספיק. פשוט לא מספיק. אתה צריך להתאמן על אהבה, לחזק את השרירים עד שממש שורף. שם בנקודה הזו, אתה צומח. אתה מביט בקיים עד שאתה מבין, בדיוק כמו אלתרמן, כי גם גם למראה נושן יש רגע של הולדת.

חוקי חמוראבא

רובנו מכירים את חוקי חמורבי, קובץ חוקים קדום שיש לו במידה מסוימת דמיון לחוקי התורה, אני רוצה הפעם לחשוף אתכם לחוקי חמוראבא שנמצאו בחפירה אצלי בסלון, בין תל כביסה להר צעצועים. החוקים מועברים מאב לילדיו בעל פה, בקול נעים ולעיתים בשאגות והשתנה על קירות. מטרת החוקים היא ליצור סדר בברדק ולהבין שישנה מערכת ענישה מסועפת ולכל מעשה עונש או גמול.

  • אף אחד לא יכול לשבת על הכסא של אבא. כל מי שימצא יושב, נשען על משענת הכסא, מנער את הכסא תוך כדי צרחות וקרקורים, יושלך ליאור.
  • אבא אוהב לישון. כל מי שיעיר את אבא לפני סיום שעות השינה המטכליות. יקשר לעמוד בחצר ויפתחו את עיניו עם קיסמים. זמן הענישה תלוי בזמן הפגיעה בשעות השינה של אבא. העונש כפול ומכופל בסופי שבוע.
  • אבא עשה אתכם ועל כן, כל חלק בגוף שלכם שייך לו. זה כולל נשיקות, חיבוקים, מזמוזים, צביטות, הרמות באוויר והיאבקות חופשית. אין זכות להתנגד. כל התנגדות תוביל לשימוש קיצוני יותר בדגדוגים.
  • כל התנהגות של גיל ההתבגרות לפני גיל 12 תחשב כהומור נמוך וגס שאין להתייחס אליו. ולא, פרצוף משורבב שפתיים של ילדה בת חמש וחצי שאומרת, "אבל. אבא…." אינו תופס.
  • לא אוכלים ורואים טלוויזיה בבוקר. זה מתכון לאיטיות מתמשכת. אבא ידוע כאחד שאינו איש של בוקר ועל כן, חובה על באי הבית לזרום עם זה ולהזיז ת'תחת בבוקר. אחרת הגן יתחיל כל יום ב-11.
  • כל מי שלוקח טלפון בלי רשות ועוד מוריד בו משחקים, יכנס למחבוש לשבוע ימים. מי שמוריד לטלפון של אבא משחקי לידה(לא להאמין, אבל שריר וקיים) ואיפור, העונש ישולש.
  • אבא לא יכול לשמוע שיחות נזיפה משום גורם לפני 12 בצהרים, וגם זה בצורה מוגבלת, עד 30 שניות כל פעם. בעצם, עדיף בכלל לא. החוק הזה הינו כללי ופונה לכלל הציבור, תוך שימת דגש על דיירי הבית, ילדים, אשה וכלבה.
  • כל פניה לאבא תתחיל באבא שלי אהוב ויקר, מלך האבות, מפנק הילדים ותומך התינוקות, בעל מוקיר ואהוב, וכן הלאה. כל פניה שאינה הולמת, לא תקבל התייחסות.
  • בורגול זה לא אוכל. עלים זה לא אוכל. סטייק זה אוכל. סטייק זה של אבא.
  • אימון זה לא צ'ופר ולא יכול לשמש אחר כך כטיעון נגד. למשל, "אתמול הלכת לאימון ואני נשארתי עם הילדים, אז היום אני טסה ללונדון עם חברות וחוזרת עוד שבועיים. צ'או." אימון זה חלק בלתי נפרד מהחיים, אהוב ומפרך, קצת כמו עוד ילד.
  • אירועים חברתיים לא מעניינים אותי. בהמשך לסעיף למעלה, לא להשתמש באירועים חברתיים כאירוע זוגי. מבחינתי, זה יכול לרדת מהרשימה שלך. למשל, "אתמול היינו בג'יבורי עם כל הילדים ובאתי רק כי האבא של ההוא גם הגיע, אז מחר אני על מטוס למאלדיביים למרתון צלילות. אורוברואר…".
  • בשלב זה של חיינו, ב"ה, שלושה ילדים וכלבה, אם וכאשר יהיה ילד נוסף הוא צריך להיוולד עם מטפלת צמודה.
  • כל מה שאינו קשור לים, חכה, טלפון סגור אינו מוגדר כחופשה.
  • החוקים הם קובץ פתוח וניתן להוסיף חוקים כל דקה וכל יום. הבסיס לחוקים הוא שאבא הוא שליט הבקעה, רודן ההרים, מחליף החיתולים ומכין הדגנים בבית. בעל כוח רב ומוגבל הנחלק להמון גורמים.
  • כתוצאה מהסעיף לעיל, לאבא מותר לשכוח אירועים, רשימות מכולות, ימי הולדת, ולגבי שיחות נזיפה, זה כבר צוין למעלה.
  • סמכותו של אבא היא כה גדולה עד שהוא מאציל אותה ללא עוררין לאישה והילדים, בדומה לתיאוריית הצמצום של הקבלה, עד שכל שנותר הוא היכולת להירדם בסלון מול הטלוויזיה.

דמעה משחררת

סרטון בפייסבוק על מפגש בין חיילים בודדים והאימהות שלהם משחרר לי דמעה חנוקה. היום זה היום הזה שתמונות של גיבורים יקרים מופיעות לי בפיד. אחד מהם, רז, מלווה אותי כל יום כשמה האמצעי של אשתי. העצב הזה, הלאומי, הגדול ומלא הפאתוס. מחזיר אותנו לפרופורציות. לשמחתנו, היום המאבקים שלנו בעיקר כלכליים. כלומר, שאלות של כמה ניתן להרוויח או להפסיד. האם שווה או לא להשקיע בדירה בעיירת פיתוח. כל זה כמו משחק. לא באמת מסכן חיים. הקיטור שאנו מוציאים והיכולת המדהימה לחיות חיים מלאים ולבכות על מה שאין, זוהי זכות שלא ניתנת למדידה וצריך להודות עליה כל יום. להודות לגיבורים שנפלו, למדינה, לצבא, לשלטון הדמוקרטי המאפשר לכל קבוצת שוליים להשמיע את קולה.

שף מצרי שאל אותי השבוע, "אתה יכול לדבר חופשי בישראל? כי אצלנו יש מה שחושבים ויש מה שאומרים". אצלנו אפשר להגיד הכל ואפשר להתלונן, אבל חשוב שלא לשכוח שיש מי ששומר בשער. לעיתים, ישנו בלבול בין "אני יכול לדבר במדינה שלי על מנת להציף דברים" לבין אסייג ואומר, לתחושתי, אנטי לאומיות.

נחזור רגע לדאגה הכלכלית, רק לאיש עשיר יש בושה לבקש. לאדם רעב בושה זוהי פריבלגיה של בטן מלאה. מאוד. גם ברמה המדינית, אנחנו צריכים לזכור כי בזכות העם הזה, הצבא הזה והאחדות הזו לאורך השנים, אנחנו מצליחים להיות עשירים בלאומיות ותחושת ביטחון.

הרצון לעצמאות אישית ופרטנית והיכולת להתנער מהמדינה, מזכיר נער מתבגר הדוחה את הוריו בצעדיו הראשונים בגילאי ההתבגרות, אך גם הוא בשעת צרה יפנה להוריו כי הבטחון שלו מגיע משם. גם אם הוא אומר שלא. לא סתם רגשי הלאומיות גואים בזמן מלחמה או מבצע צבאי, אנשים מבינים שכל מה שיש להם בסכנת קיום וחוזרים לחסות בצלה של המדינה שתגן עליהם. ככל שהביטחון על כל סוגיו עולה בזכות המדינה, כך הרצון של הפרט להשתחרר מחבליה.

הייתי שמח לו היינו קצת פחות קוטביים בנושא הזה, ולומדים להעריך את מה שיש, כשיש. ללא הטפות מוסר והרבצות תורה, הרי גם לי יש את החסרונות הברורים שלי, כאדם, כהורה, כאזרח ותושב חוץ. הנופלים נפלו לשם מטרה מסויימת, לשמור על הגבולות שלנו, להעניק לנו שטח עצמאי בטוח למחייה. לפני שנת 48, היינו עם של נוודים, עם אשר במשך שנים קיבל גזרות מלמעלה בפאסיביות של אין-ברירה. עם שיש לו היסטוריה ארוכה כגלות, אך בלי אדמה לנוח עליה. הייתה שואה, הייתה תקומה ועכשיו אנחנו צריכים גם לדעת לשמר שגרה.

אחרי כל השנים

יום שישי, פסע מחג הפסח, המצות והחירות, בתוך הרכב אני שומע את עומר אדם שר "אחרי כל השנים". המחשבות מתעופפות בין הרמזורים ואחורה בזמן. לתקופה שהיו לי חברות שהיה להן את כל מה שצריך, רק העניין הוא שלא הייתי צריך. במיוחד אחת, שאבא שלה, לכאורה, שירת בשירות המדינה. הוא היה גדול ומפחיד. רחב כמו מקרר אמקור. היה לו דיבור שקט ומתנגן של חקירה בעיצומה. הייתה לו סכין חלודה וכהה, אולי מדם, מאחת המלחמות. הוא היה נחמד בצורה שלא תאמן. בין החיוכים שלו, ראיתי את המפרקת שלי מסתובבת. ככה אני מדמיין אי אלו נערים מתבגרים זבי אף ובולטי גרגרת דופקים על דלתי אולי עשור מהיום. אחרי כמה שנים, לא כל השנים, פגשתי אותה צועדת על המדרכה. לא רחוק מבית הוריה. שיערה קצר יותר. משירה מבט וגאה. כמו החזה שלה. שאלתי אותה בנימוס אם קפה זה בסדר. היא ענתה שהפעם האחרונה בינינו לא הסתיימה כל כך טוב. ולי יש רק זיכרונות טובים ממנה. מה זה אומר עלי ועל מערך ההכחשה. מה זה אומר עליה ועל מערך הסרטים שלה. היא עדיין הייתה יפה וזוהרת. היא כמו האחרות, הפכו עם השנים לעמודי פייסבוק. יש כאלו שאני עד היום מסרב לאשר או לחפש אותן ברשת. בפוסט ישן שלי כתבתי פעם שהשבילים הישנים הם השבילים שהכי קל לצעוד בהם. היום זה נשמע לי מוזר יותר. כשאנו לובשים עלינו את חליפת הזמן וההורות. למי יש זמן להרהר בדברים כאלו. אולי בנסיעה בכביש בדרך לעבודה כששומעים עומר אדם. מרחק פסע מחג החירות.