כל אחד צריך סיפור

כל אחד צריך סיפור. עדות למיתולוגיה האישית שלו. דבר הימים שיזכיר שלכל רגע נושן, יש רגע של הולדת. הסיפורים הללו נבנים לבנה אחר לבנה מחוויות שחווינו. אירועים שעיצבו את עולמנו. עם הזמן, הסיפורים הבראשיתיים נעשים מלוטשים וקולחים יותר. הזמן כמו מים מרכך ומחליק את פני השטח. הקצוות החדים מתעגלים ואנו נשארים עם חלוק נחל מילולי שניתן להעביר מאיש לאיש.

לא סתם, אנחנו נתלים בסיפורים הללו. הם לא נועדו רק לתיעוד, או לשיחת סלון להפיג את הזמן. הם מזור בימים קשים. תזכורת להתחלות, לחיוכים, לנגיעות המהוססות. למעשה, כך אנחנו ממסגרים את הרגש. מותירים אותו צעיר וחיוני. שמור בתוך קופסת זכוכית שעליה רשום – "שבור בעת הצורך". זה השעון המעורר הרגשי שלנו. לא רק לחיות את החיים, אלא להעביר מבט שוב על תחילת הדרך, סריקת הצגת הדמויות פעם נוספת. רענון שעונה לשאלה "למה" אנחנו נמצאים כעת כאן.

בין הילדים, העבודה, החרב הכלכלית, יש לנו מחויבות אישית לעצור ולשאול "פנינו לאן?". וכמו שאמרו חכמים ממני, תדע לאן אתה הולך ותדע מאיפה באת. הסיפורים האישיים שלנו הם ה"מאיפה באת". אני זוכר היטב מאיפה באתי. גם לי, כמו ליהודה עמיחי, יש בית סגור. מנגד, את הדברים הטובים, אני פורש על השולחן שתמיד יהיו מול עיניי. תזכורת לכמה בר מזל אני. מודה אני לפניך ולך על כל הדברים שנפלו בחלקי. הטובים והרעים.

הסיפורים הללו הם כמו הר גבוה שאליו אתה יכול לטפס על מנת למצוא נקודת ציון קרובה. הם הפרספקטיבה למציאות. הם לא משתנים. אולי אופי סיפורם, אך לא התוכן. כלומר, גם אם אנחנו משתנים, ואנחנו ללא ספק משתנים, עדיין יש לנו נקודות בטחון בסיפורים הללו. עוגן לחיים שלנו. אז תעשו לכם סיפור. זו המורשת שלנו. אל תחיו כאילו אין משמעות. תיצקו משמעות. זה הבטון מתחת לרגליים שלכם. היציבות שלכם, כבודדים, כזוגות, כהורים. כוח מניע כשנמצאים בעליה תלולה.

גם בימים מורכבים יותר, ברגעים שאנחנו מותחים את כל השרירים עד להתפקע רק כדי להישאר במקום, אלו ימים שצריך את הגרוש ללירה. שם אני נזכר בתחושה כשעיניי טבעו בתוך עיניה הכחולות-כחולות של הדר. לוקח את התחושה הזו ומזקק אותה. אני מספר לעצמי שוב איך אריאל ברגע שנולדה שרבבה את שפתיה העגולות והאדומות לנשיקה. כשמתגלה הקושי, אני נזכר שהיו ימים קשים יותר, ואם ככה, אז היום בעצם זה כבר קל. תקראו לזה סיפור, תקראו לזה פרופורציות, תקראו לזה איך שבא לכם. רק אל תשכחו לספר.

רילוקיישן, רילוקיישן, רילוקשיין

לא מעט אנשים מאמינים שאם יגידו את מילת הקסם וינקשו ברצפה שלוש פעמים ברציפות, הם יגיעו לקנזס, לאמריקה, לסין או לכל יעד נחשק, וכל הצרות יחלפו להן ביעף. ככל שהמצב נעשה מורכב יותר בארץ, אני שומע יותר ויותר הערות בסגנון: "איך שהייתי מתחלף איתך בשניה. לוקח הכל ועף מהמדינה הזו", או "כבר אין הזדמנויות בארץ. חייבים לצאת החוצה, אם רוצים להתקדם בחיים". בתור אחד שגר כבר עשור במדינה זרה, אני יכול להבין את הבסיס לטענות הללו, אך כמו שגורי אלפי אוהב לומר: "כן, אבל…."

אם ניקח את סין לדוגמא, מרבית האנשים נסדקים כבר במפגש הראשון עם המדינה האסייתית או יותר נכון, בהתנגשות החזיתית בין סין המדומיינת למציאות התעשייתית. לא, ואל תגידו לי שיש מקומות יפים בסין. זה קצת כמו לחפש את זוכה פרס נובל העתידי בכיתת מב"ר. מה גם, תפיסתית, אתה לא בא לסין על מנת לתור אותה, אלא לחפש הזדמנות עסקית או ללמוד סינית ולצפות בפנדות לועסות במבוק. אז אחרי המפץ הראשוני, איסוף איטי של שברי המיתוסים, מחשבים מחדש ומחליטים האם להישאר או לעזוב.

כשמישהו חדש מגיע לשכונה, הוא תמיד מתעניין ושואל, "ואיך היה לך?" ומחכה בכיליון עיניים שמישהו ינגב לו את המועקה מהפנים. אז התשובה היחידה שלי, האמיתית והכנה, היא: "דיכאון קליני". ששה חודשים של דיכאון מתמשך שנע ברבדים שבין "יחסית סבבה לזה שאין פה מה לאכול", לבין "מה לעזאזל אני עושה פה..@##?". זה שלב קשה. טירונות מנטלית. הרחק מהחומוס והבירה בבר מתחת לבלוק. בלי הרבה חברים, בלי חברי אמת, בלי גבינה לבנה ובלי הים, אוו הים.

אחרי שהתובנה שסין שווה מסחר ומסחר שווה כסף, מבינים שאם לא עושים פה כסף, עדיף לטוס לתאילנד לנפוש באיים או בכלל, לחפש את עצמך מסתלבט בתוך גבולות הגזרה של התרבות המערבית. מזג האוויר פה מקביל לארץ, רק בגרסא המחורבנת פחות ים (אמרתי כבר שחסר ים?). בקיץ חם, לח וגשום. בחורף, מתחת לאפס ושלג. אין תרבות של פנאי. פנאי אצל סיני משמעו זמן נוסף לעבוד או לעשות כסף. מה שאומר שאין יותר מדי אפשרויות לנצל את הזמן הפנוי.

אנחנו אוטוטו סוגרים עשור כאן ואת החברים הסינים שלנו אפשר לספור על יד אחת. יש פה קהילה ישראלית נחמדה, משתפרת. אנשים באמת דואגים אחד לשני, אבל לעיתים זה מרגיש כמגדל בבל. קשה להדביק כל כך הרבה סוגים של חומרים. למצוא את האדם שיתאים לך, כמו שמצאת בגילאי ההתבגרות\צבא ולאחר מכן, בלימודים, כבר לא קורה בסוג הזה של הקהילות וכבר לא תמיד בגילאים הללו.

אז עם מה נשארנו, מזג אוויר לא להיט, קהילה סבירה, תרבות מקומית סביל מינוס. במידה ומתמצתים הכל למשפט אחד, אנשים מוכנים לספוג הרבה חרא כדי לפתוח את המזל, רק לא במדינה שלהם. בישראל כולם חשים שהם נדפקים כל הזמן. הם נדפקים בבתי הקפה באמצע השבוע, הם נדפקים בחוף הים, הם נדפקים במערכת הבריאות חינם, הם נדפקים במסעדות פיוזן מזרח תיכוניות, הם נדפקים ליד המשפחה המורחבת. בקיצור, די נעים להידפק בישראל.

בסין הקומוניסטית לכאורה, יש יאמרו ממלכת הקפיטליזם החזירי, למי שאין כסף, אין הצדקה קיומית. יש אלפים כאלה ברחובות. מסתובבים עם בגדים מרופטים וריח של דשן. בני המזל מביניהם לובשים אפודה זוהרת ומנקים את הרחובות.  הם אוכלים קערת אורז ביום בחמישה שקלים וישנים בדירת חדר מעופשת. אז למה בעצם להגיד כן לרילוקיישן?

זו שאלה מצויינת. התשובה לדעתי טמונה בעיקר בניצול הזדמנויות. רכבת ההזדמנויות אינה מגיעה כל יום, ולעיתים, לא מגיעה כלל. אם הגיעה הזדמנות חד פעמית לקום ולנסות משהו חדש, הייתי לוקח את זה בשתי ידיים. לא כי זה טוב ולא כי רע, אלא בעיקר כי זה אחר וזה יהפוך אותך לאדם שונה. מי שיצא מגבולות המדינה שלו וחיי כמה שנים בחו"ל, יודע להעריך קידוש של שבת ובאותה נשימה, את העובדה שהוא איש העולם הגדול. שגבולות גיאוגרפיים אינם מגדירים אותו.

ללמוד תרבויות חדשות, לנסות ולהבין כיצד עמים אחרים חיים ואיך ההיסטוריה שלהם השפיעה עליהם. צא וחקור את העולם. לפעמים גם מגלים שזה לא כוס התה שלך, אבל כמו שטסה שר "עדיף כישלון מפואר…" אני כל יום מתגעגע קצת לארץ. לחברים. אני טרוד בעבודה ובהתקדמות אישית. אך השיח של החברים שלי אינו שונה משלי, רק התפאורה שונה. להם יש משפחה בהישג יד. כזו שאפשר להתרפק עליה ואפשר להתמך בה.

היאוש נעשה יותר נוח בסין. האוכל משתפר. השערים נפתחו ויותר אנשים טובים מצטרפים להרפתקאה. יש לנו את אותה המטפלת כבר חמש שנים שעוזרת עם הילדים, עוזרת בבית ובכלל מרגישה כמו חלק מהמשפחה. משהו בחיים בחוץ, לא משנה איפה, מכריח אותך להמשיך עם המוטו של הטיול הגדול, "קח את הבאסה בסבבה".

אז מה השורה התחתונה בעצם? אז זהו שאין. אין אמת מוחלטת שבעד או נגד. רילוקיישן זה מסע. מסע לתוך מדינה חדשה, מסע עצמי לגילוי גבולות חדשים, ובעיקר שיעור לחיים לכמה האדם פרגמטי ומשתנה בהתאם לתנאים המוצבים מולו. לא כולם בנויים לזה. גם מי שהיה אמיץ להגיע, מצא את עצמו מהר מאוד מטפטף שאריות אומץ בדרך חזור לשדה התעופה. וזה בסדר. מותר לחשב מחדש ומותר להתחרט גם אחרי צעד כזה הרה גורל.

למדתי לאהוב את מה שאני עושה. אם הייתי עושה מה שאני חושב שאני אוהב, הייתי כנראה עובד באחד העיתונים היומיים בארץ, דייג במשרה חלקית או מאבטח אישים סתם בשביל הכיף, אם תרצו הדייג הכותב שיכול לשמור לכם על הגב. אבל החיים מורכבים מזה, ואותה הרכבת שציינתי למעלה אספה אותי לפני עשור, והיום אני איש משפחה, בעל עסק, המפיג את הלחץ בחיבוק משפחתי, כושר וכתיבת פוסטים.

ההבנה העמוקה ביותר מרילוקשיין היא שהמעבר הוא מתמשך, פרוגרסיב עם ING בסיומת שלו. זה שעברת לאנשהו, זוהי רק ההתחלה ועד היום שתחליט לחזור, אם בכלל, אתה עדיין בתנועה. אם אתם יכולים לחיות עם המחשבה שאתם חיים על בית עם שורשים והבית הזה כולו יכול לזוז בכל רגע נתון, וזה לא מקמט לכם את הבטן, אתם יכולים לחשוב בחיוב לגבי הרילוקיישן.

חברה שלי כבר 13 שנים

אני מניח פה פוסט שנכתב ב-2009. הפוסט נכתב לכבוד שנתיים של נישואים. מאז עברו עוד שמונה שנים. שלושה ילדים, והרבה מאוד דרך. אתמול הדר ואני ציינו 13 שנים למפגש בינינו. עוד חודשיים מהיום נחגוג את יום הנישואין העשירי. הזמן טס ואנו חשים אותו חורץ פסים של זיכרון על פנינו, גופינו וליבנו. הזמן אינו אויב, הוא רק מראה מקום.

חג השבועות הזה, הבא עלינו לטובה, יסמל עבורי הרבה מעבר לחג ביכורים וגבינות העונה. השנה, בתאריך הזה, הדר ואני נחגוג יום נישואין שני. כן, כבר חלפו שנתיים. זה היה מהיר ומרגש, כמו שני ילדים הגולשים במדרון מושלג על גבי שקיות ניילון. שנתיים בהם הביטוי "חברה שלי" התחלף לפרקים בביטוי "האישה שלי". שנתיים של טיסות ומעבר ממערב למזרח. שלושה חודשים אחרי החתונה כבר היינו בדרכים. ירח דבש בהודו ומשם לסין. מי האמין שמפגש אקראי בברזיל יוביל אותי למקום בו אני נמצא היום.

בתחילת מרץ 2004 הייתי בשלהי הטיול שלי בדרום אמריקה, הגענו לברזיל שהייתה התחנה האחרונה שלי בטיול. את הקרנבל העברתי באריאל דה אג'ודה, עיר שנכבשה על ידי המוני ישראלים. נהניתי מכל דקה. אהבתי את הים, את הבחורות היפות, את שני אימוני הקפוארה ביום. לוח הזמנים היו ברור ופשוט. ביום התאמנתי, בלילה שתיתי קאשסה (רום ברזילאי) מתובלת בפירות העונה. בתום ימי הקרנבל, המשכנו לאיטקרה, חצי אי בעל חופי זהב. מטיבי הלכת שבינינו מצאו גם חופים נסתרים מלאי דקלים שנעים ברוח ונראים לרגע מבזיק כאישה ענודה עגילי תמר.

בשלב מסוים, חברי ואני היינו אמורים לפי התכנון להמשיך ולהצפין לעיר נוספת בברזיל, אבל אחרי כמעט שבעה חודשים בהם אתה פורק תיק גב ומעמיס תיק גב וחוזר חלילה מדי יום, שאתה מרגיש כקרוב רחוק של הצב הגלאפגוסי, אתה רק רוצה לחוש בית – כזה עם קירות.

"אז מה התכנון עכשיו?" שאל אותי.

העייפות המלווה את חלום הטייל פשטה באיבריי. לא רציתי להגיע לשום יעד חדש. לא לתחנת אוטובוס לא מוכרת, לא להיקלע למיקוח זניח על מחיר של אכסניה. לא רציתי כלום.

"בוא נחזור אחורה לאג'ודה. היה לנו נחמד מאוד שם וגם ככה אנחנו חוזרים עוד פחות משבועיים הביתה. מה את אומר?" זרקתי כבלון ניסוי.

"סבבה" אמר בלי להניד עפעף.

"ואללה?" שאלתי.

"ואללה" ענה.

ביום שחזרנו לאג'ודה פגשתי את הדר. היא ישבה לה באכסניה יוקרתית. סוג של מלון טרופי שכלל בריכת שחייה וערסלים מתנדנדים. חבר משותף העיר בקול והאיר את עיני.

"ראיתם את זו? נראה לי שמצאנו מלכת כיתה." אמר בחיוך ודחף מרפק נרגש לצלעותיי. הוא לא ידע כי אבחנה זו תזכה אותו ביום מן הימים בשליש כניסה לגן עדן.

היא ישבה מוקפת בנות ולימדה אותן כיצד להכין צמידי רגל. בקושי הצלחתי לגנוב מבט קצר והפטרתי בקול בוטח, "זו..? מקסימום סגנית שנייה."

בתוך בית החזה שלי, הלב והלבלב שיחקו בכיסאות מוזיקליים. מהנתונים הזריזים שהצלחתי ללקט, ברסיס המבט הזה שהענקתי לה, קלטתי את עומק העיניים הכחולות הללו. היה לי ברור שמשהו קרה בזה הרגע. לא ביני לבינה, היא בכלל עוד לא ראתה אותי, אלא ביני לבין עצמי. מצאתי את מלכת הכיתה.

מאוחר יותר, ניגשתי אליה בזמן שקראה ספר על ערסל בד בגווני האדום. "האיש שצפה ברכבות" מאת ג'ורג סימנון.

"שלום לך." אמרתי בחיוך.

היא הורידה את הספר ששימש כמסך בינה לבין העולם אל מתחת מתחת לקו עיניה והשיבה בנעימות.

"שלום."

היא בחנה את לבושי, מכנס קפוארה כחול בוהק וגופיית אימון, ואמרה, "אז אתה מאלו?"

"למה את מתכוונת שאת אומרת 'אלו'?", חקרתי.

"אלו שחושבים שהם יודעים לעשות קפוארה וכל היום לובשים את הבגדים הללו."

"המתלהבים, את מתכוונת?"

"כן."

"אז לא. אני הדבר האמיתי". ידעתי מהן ההשלכות של משפט כזה, הרי טווס לא נולד ביום אחד, ומיד אמרתי, "תשמעי, אני אתן לך לשפוט. תבואי עוד כשעה וחצי לאימון לזמן הקרבות. תצלמי את המועדון, תראי את חברות שלך, ואז גם תוכלי לומר אם אני הדבר האמיתי או סתם מתחזה. מתאים לך?"

"נראה" השיבה וחזרה לקרוא על האיש שצפה ברכבות.

היא הגיעה, ועוד איך הגיעה. אמרה שבאה רק כדי לצלם את חברות שלה ושאם אני כבר פה, אז יופי. ראיתי את המבט שלה עובר עלי, צורב בלהט את שריריי המתפקעים מעמידות ידיים וצעדי הג'ינגה.

היא עמדה מחוץ למעגל ושלחה מבטים סקרניים. בשניה שהבחנתי בה, סיימתי את הסיבוב הנוכחי וצעדתי לכיוונה. הרמתי אותה בקלילות והכנסתי אותה לתוך מעגל האנשים.

"תעמדי פה. תוכלי לראות הרבה יותר טוב." אמרתי.

עשרים וארבע השעות שבאו אחרי אותו רגע היו קסומות ובלתי נשכחות, כמו נשיקה אחת ארוכה מבלי הצורך לנשום. לא התקתי את עיני ממנה, לא יכולתי. עד היום, איני יכול. צפנו על מים מתוקים וראינו איך הגורל עושה בנו כשלו. מהאימון לבריכה, ומשם לארוחת ערב, ואז משחק ביליארד ארוך – ניצחנו את כולם. ידה נגעה בי כאילו היא מכירה כל שקע וקימור בגופי, ביד רפה ליטפה מבלי משים, ואמרה בלי מילים, באתי להישאר.

אחרי כמעט יומיים בלי שינה, הודעתי לה שאני נוסע לריו, כי אני חוזר לארץ עוד שבוע. היא הביטה בי בעיניים נסוכות אכזבה. היא כתבה לי מכתב וחתמה אותו במשפט הלא צפוי, "אני אוהבת אותך". איך אותי ואיך כל כך מהר. חשבתי בקול רם מדי. כל שהשיבה היה כי היא מרגישה את זה. קצת המום, קצת עצוב, עזבתי. דמותה בבגד ים צהוב נחרטה בזיכרוני.

למחרת, קיבלתי אימייל ממנה המודיע לי כי היא בדרך לעיר בפנים המדינה, בה מתגוררת קרובת משפחה שלה, וכי יש תחנת עצירה בריו. היא שאלה אם לא אכפת לי שהיא תצטרף אלי לשבוע האחרון שלי. כל שחשבתי עליו הוא כי זו בחורה עם תעוזה. ושוב תמונה שלה בבגד ים צהוב.

יום אחרי המכתב, נפגשנו בשנית באחד ממלונות העיר. עליתי בגרם המדרגות וראיתי אותה. לבי עלה על גדותיו. לא ידעתי איך לגשת. נשקתי לה בזהירות והעברתי את ידיי על מסגרת גופה, רק כדי להבהיר לי כי היא באמת כאן. לידה עמדו חבורת של בנים שהתלוותה אליה באוטובוס. אחד מהם, פרצוף מוכר למדי, היה בבירור מעוניין בהדר. הלכתי אליו ולחצתי את ידו, אולי קצת חזק מדי.

"היי אחי, מה המצב? תודה שלווית אותה לפה. תפקידך תם, אתה משוחרר." אמרתי ביובש ופניתי הלאה. משם נדדנו לדירה שכורה בבניין דירות שהשקיף על חוף קופקבאנה מצד אחד, ועל פסל הקורקובדו הגדול מצידו השני. שם, הדר ואני, הקמנו את התשתית לאהבתנו.

בטיסה חזרה לארץ, הייתי בטוח שכל החוויות יחלפו בראשי אחת אחרי השנייה, ההתרגשות  מהמפגש הקרוב עם החברים והמשפחה. אבל כל מה שראיתי מול עיני היו העיניים של הדר. למען הדיוק, הן בהו בי מתוך משענת הראש של המושב שלפני. ניסיתי להעלים את המחשבות, ניסיתי להירדם. העיניים של הדר לא נתנו לי מנוח.

הדר המשיכה את הטיול שלה, כפי שהתבקש, ואני חזרתי לשגרת החיים. שמרנו על קשר באינטרנט. היא שלחה לי תמונה שלה מחזיקה גור כלבים. הראיתי את התמונה הזו לכל מכריי והודעתי בקול יודע דבר, כי זו עומדת להיות אשתי. בערב פסח צלצל הטלפון וקול נשי נשמע מצידו השני,

"היי מותק, זו אני."

בהתחלה לא זיהיתי, לא קישרתי מי מתקשר אלי. רק נחתתי לפני שבוע ולא השארתי בחורה בכל נמל.

לא השמעתי קול.

"זו אני", אמרה שוב. נתנה לי שהות נוספת להבין.

בום, פטיש חמש קילו בתוך הקרביים. התיישבתי על הרצפה כשהשפופרת מרקדת לי בידיים המזיעות פתאום.

"הדר?"

"כן. רציתי לאחל לך חג שמח."

באותו הרגע, ידעתי שמצאתי את האישה שלי.

זה כבר לא הדור שלנו

הרבה השתנה בשנים האחרונות מבחינה טכנולוגית. שינויים כה גדולים ובלתי נתפסים שהשפיעו בצורה ישירה על ההתנהלות החברתית שלנו. אנחנו בני ה-30 פלוס קיבלנו את הטכנולוגיה כמשה המקבל את לוחות הברית, כמשהו המופלא מאיתנו. מחשב קומודור ירוק מסך שעליו משחקי דוס, טלפון-דו, נייח ברכב ועוד נייד בגודל של כיור מטבח בתיק, משחק ה"סנייק" והטטריס ששברו את השוק. כל אלו היו הדובדבן שבקצפת. הייתה בנו תמימות של דור שנכנס לתוך משהו שהוא עוד לא מבין, אבל מאמץ אותו בשמחה. זה הדור שלי.

בתוכנו צמחו "המבינים", אז עוד קראנו להם חנונים, אותם חבר'ה שבנו אתרים ולימדו את עצמם. אבטיפוס של ההייטקיסט המודרני. אי שם באמצע-סוף שנות התשעים, השינויים הללו השפיעו במידה מועטה על ההתנהגות החברתית שלנו. עדיין היינו מתקשרים לטלפון בבית או פשוט הולכים פיזית לבקר חבר. גם במחיר הידיעה שהוא לא בבית. לא היה אז שני סימונים כחולים שיודיעו לנו שהוא חזה את בואנו. אם לא היה איש בבית, אז ירדנו ישר למגרש הכדורגל. תמיד היה מי שהמתין למשחק סטנגה.

ואז נכנסה תוכנת המסרים ICQ. ההשפעה הייתה מיידית ואנשים התחילו לתקשר דרך המחשב. בצורה הדרגתית החלה מהפכה חברתית שקטה. ילדים ובני נוער החלו לתקשר בקודים ובקיצורים ופיתחו שפה נפרדת. נפתח להם צוהר לעולם משלהם. עולם שאין בו חובה לצאת מכיסא המחשב. כאמור, זה עוד היה בחיתולים והתוכנה שימשה ככלי למפגשים ושיחות, ועוד לא שימשה תחליף לחיים האמיתים.

הדור שלי כבר היה בשולי הטרנד ומצא נחמה באתרי טרום פייסבוק כגון: "חבר'ה", "מקושרים". אתרים שנועדו לחזק קשרים רופפים או למצוא אהבה. זמינות המחשבים עוד לא הייתה בשיאה. בטיול שאחרי הצבא, השקענו זמן רב בבתי קפה, שהפעילו אינטרנט במהירות צב, כשניסינו להתקשר למשפחה ב"מסנגר" או "סקייפ". רק לעשירים ביותר היה טלפון לוויני. זה היה בלתי נתפס לטייל עם סמארטפון, וכשאני חושב על זה, טוב שכך. יש דברים שטוב שנותרו לא מתועדים.

המכה הניצחת הונחתה עם פייסבוק וההנגשה של האינטרנט לסמארטפון במחירים שפויים. נוצרה קהילה חדשה. האגורה החדש הוקם בתוך הרשת. כולם רצו נתח והתחדשו בטלפונים חדישים והתחילו להיות פעילים חברתית בחוג שנמצא מאחורי מסך מגע. כל זה טוב ויפה, חשוב לאמץ שינויים ולגדול לתוכם. זה חלק היום מה-DNA של כולנו.

הבעיתיות מתחילה עם הדור שלא ידע את משה. דור שלם שגדל רק על ברכי הנגישות הכה לא מובנת של גוגל, יוטיוב, פייסבוק, וואטסאפ. איך תסביר לבחור שיכול למצוא הכל בשניות בגוגל, מה זה אומר לשבת בספריה העיונית כל אחר הצהרים למצוא מאמר. עזבו את הספרים והריח, והספרנית שמשתיקה כל קול, תחזרו למבטים המחוייכים של בן ובת שמצליבים מבטים. הידיעה שאין עכשיו עוד משהו דיגיטלי שיכול לגשר ביניהם, רק שתי רגליים וזרזיף של אומץ.

אני אוהב את האפשרויות שהאינטרנט נותן. זה באמת עולם שלם. העניין הוא שלא כל דבר צריך אפליקציה, ולחוסר הפנים ברשת יש מחיר. פייסבוק זה לא חברים, טינדר זה לא אהבה, ואטסאפ לא מחליף חיבוק על בירה. יש היום גברים ונשים שיש להם קילומטרז' מיני של מיצובישי לנסר שנת 95, אבל אין להם אהבה אחת בלב. לי היו נשים, אבל בעיקר אהבות. אחת שהצילה את חיי, אחת שלימדה אותי אהבה בלתי אפשרית ואחת ענקית שהשכיחה את כולן, והעניקה לי עולם ומלואו ושלושה ילדים. עכשיו לכו תמצאו את זה בגוגל.

ילד כריך

מה זה ילד סנדוויץ ולמה הוא נקרא כך? למעשה, זהו ילד שנולד באמצע. אחרי מישהו ומישהו עוד יבוא אחריו. ישנן הרבה תיאוריות לגבי אופי הילד והשפעת הסביבה עליו. האם המיקום הכרונולוגי הוא שמעניק לו את תכונות האופי שלו? האם זה הרצון להרשים יתר על המידה, או שבכלל, הוא מנצל את מקומו להפיק יותר. אני למען ההגינות, בן בכור, רואה עצמי כזכר אלפא ומפלס דרך. אני לא בטוח מה יותר קל, ליצור את הדרך שלך או לשאת עיניים לאח בכור ולצעוד בעקבותיו.

חמי תמיד אומר שהילד כבר מהבטן מוציא פריסקופ החוצה ובודק את השטח. במידה והאח הבכור רעשן, הוא תופס את נישת השקט. במידה והבכור ביישן, הוא ממלא את חזהו אוויר ונדחף לקדמת הבא וכן הלאה. היום, בזמן הכנות לארוחת צוות, הייתה לי הארה שהאופי של הילד האמצעי נקבע בצורה לא מודעת גם על ידי ההורים שלו.

כריך

איך זה קורה, אתם בטח שואלים, אז בילד הראשון כולם מלאי אנרגיות ונרגשים לקראת הרכש החדש. מרהטים את החדר לילד. מדביקים טפטים עם דמויות מאותו הג'נדר וחושבים ורוד או כחול. ואחרי כל האופוריה הזו, מתחיל אימון מתקדם שגולת הכותרת שלו היא סבב שמירות שנמשך ששה חודשים. הנקה, גרפס, גזים, הנקה, גרפס, גזים, שינה וחוזר חלילה.

אחרי חצי שנה כשהכל מתאזן, אשתך מתחילה לחזור לפיגורה. אתה מוצא זמן לגנוב עוד אימון אחרי העבודה. הלב שלך מלא אהבה ואתה בכלל לא מאמין שאפשר לאהוב יותר ממה שאתה מרגיש כעת. הכל מרגיש מושלם. זה נמשך כמה חודשים. עד שאישתך בעיניים דומעות מראה לך צילום תקריב בשחור לבן של בוטן ואומרת לך, "תראה מה עשית!!?@".

זה השלב שאנחנו דופקים את הילד האמצעי, אנחנו מתחילים בריצה משוגעת לעבר הגשמת החלום המשפחתי. מהר מהר להשיג עוד כסף לחיתולים, עוד כסף לתחליפי חלב ובגדים. האופוריה שהייתה בילד הראשון הופכת לחרדה כלכלית ותחושה שאולי לא נספיק לעלות על הרכבת. את התחושה הזו, אנו מעבירים במזרק תת עורי לילד. בלי מלים, אומרים מפורשות, חכה חכה יש עוד דרך. זה עוד לא הזמן. הילד האמצעי נשאר באמצע הדרך.

אז בואו נרגיע את הרווקים וההורים לילד אחד, שריר הלב הוא חזק מאוד ואתם לא תאמינו עד כמה הוא יכול להתרחב. בטח ובטח כשזה קשור לילדים שלכם. אז כן, לי לפחות, הייתה תקופת מבחן עם נבו. לקח לי קצת זמן להתניע, אבל כשהמנוע היה כבר חם, אי אפשר לעצור את הרגש הזה. המצחיק הוא שנבו שיבוט שלי ועד כה משלושתם, נראה ומתנהג בדיוק כמוני. לא לאהוב דבר שכזה, זה קצת כמו הכחשה עצמית.

בילד השלישי, אנחנו מתאזנים ומבינים שמה שהספקנו עד היום מצוין ומה שלא, אז מחר. העצירה המתונה הזו, כמו בלמים של רכבת לפני כניסה לתחנה, עוזרת לנו להבין שאין צורך לשים אף אחד בהמתנה על מנת להגיע ליעד. כל ילד, בכור, אמצעי או ילד זקונים הוא הילד שלך, הראשון במצעד הפזמונים של זמנו.

אז כל ילדיי אהובים עלי מאוד, ותוך כדי כתיבה, אני לא בטוח אם הטיעון הנ"ל עומד במבחן המציאות שלי. אני משתדל לטעת בכולם את התחושה שיש להם גיבוי ושהאהבה אליהם חסרת פשרות. קצת כמו ציור שאריאל ציירה לי לפני כמה חודשים, רגע קט לפני שגפן נולד. בציור, אני עומד ופורש ידיים. על כל כף יד מונח ילד. "אבא, אתה מחזיק פה את שנינו", אריאל אומרת, "זו אני ונבו כאן ביד השניה. אתה רואה שזו אני כי יש לי שיער ארוך". נבו מביט בציור ומסנן בין הרווחים המתוקים בשיניו, "אבא, אתה נורא חזק." ועכשיו כשגפן כאן, אבקש מאריאל לשדרג את הציור ולשרבט מנשא גב עבורו. כי יש מקום לכולם.

מדד האושר – אקספוזיציה

מדד האושר – אקספוזיציה

לכל אחד מאיתנו יש מדד אושר פנימי. אין בו שקרים או מסכות. רגע טהור ומזוכך של הסתכלות פנימה. הוא מופיע לרב בשעות השקטות של היום, כשהרגליים מפסיקות לזוז והמחשבות מתחילות במירוץ. לפני כמה שבועות, הדר שאלה אותי, האם אני מאושר. מי שמכיר אותי, יודע שאני בחור שמח בחלקי. תמיד מביט על העולם בחיוך. לשאלתה, עניתי כי זה תלוי במדד האושר שלה.

"מה זאת אומרת?" הרצינה, "מדד האושר שלי?", לך תסביר בקצרה את כל הדברים הברורים מאליהם, הקלישאות, התחושות שעוטפות אותך מול האדם שמולך. אבל בשורה התחתונה, ברגע שאתה מעניק לאדם אהוב את המפתחות ל"בית" הרגשי שלך, אתה מעניק לו יכולת, על גבול גיבור העל, לשלוט לך בחיים. או יותר נכון, ברמת האושר שלך. יש לאותו האדם האפשרות להחשיך או להאיר את הבית.

אז למה בעצם האושר שלנו מושפע מהאחרים החשובים לנו? זוגיות משמע מיזוג. האחד הבודד הופך לאחד גדול ושלם יותר. ובדיוק כמו שותף במעונות, הוא יכול להשאיר לך מקרר נקי ומלא בכל טוב, או להשאיר קליפות של מלפפון במגירת הירקות. אז נסייג ונאמר שישנם מדדים רבים ולא רק אחד אבסולוטי. האושר שלי מושפע מעצמי, מההיסטוריה שלי, מהדר, מהילדים, מהעבודה, הצלחות ומכשולים. כל אלה יחד יוצרים את ההוויה שלנו.

נכון, יאמרו ובצדק כי אנחנו ישויות עצמאיות לחלוטין ואיש איש לעצמו, אני יכול ללכת לדוג והיא לעשות ציפורנים וכל אחד יקבל פיסה של שקט, אבל למעשה כל אלו רגעים זמניים מאוד בתוך חיים שלמים. הבית הוא הבסיס והבסיס הוא הבית. המקום בו אתה מצטייד חומרית ורגשית. אוסף צידה לדרך על מנת להתמודד עם כל מה שיביא יום המחר. פה נכנס כוחה של הזוגיות. הזוגיות כגורם מחזק או חס וחלילה כגורם מחליש.

כולנו מכירים את זה כשחוזרים מהעבודה מיום ארוך, פותחים את הדלת והסלון מפורק בקנה מידה בינלאומי, הילדים הצליחו להתעלות על עצמם במלחמת ההתשה והשינה, וכל מה שאתה רוצה כמבוגר האחראי זה להתכסות מתחת לשמיכה וללכת לישון. יש תקופות של אווירת דיכאון כללית ונדמה כאילו אנחנו על טייס אוטומטי שמסוגל להגיע להילוך שני בלבד. שיחות הופכות לפונקציונליות ומשפטים הופכים לפעלים. זה בסדר וזה טבעי, כל עוד מבינים שזה המצב.

יש לנו חוק שאנחנו מנסים ליישם. כשאחד נופל, השני מרים. יש מקרים ששנינו נופלים לשבריר שניה עד שמישהו מרים את הכפפה, ויש ימים מושלמים ששנינו למעלה ושם בפסגה מעלים עוד קצת. אז כן, מזוג צעיר ורודף הרפתאות הפכנו, יחסית מהר, להורים לשלושה ילדים, לכלבה אסופית ובעלי עסק, וכל זה במדינה זרה. אז כן, זה יכול להשפיע על מדד האושר.

עכשיו דמיינו שוב את הרגע הזה בו אתם נכנסים הביתה. תעצרו לרגע לפני הדלת ותנשמו. הרגע הזה, בו אנחנו צועדים פנימה, הוא קריטי, אם תרצו תפקיד חייכם. עליכם מוטלת האחריות לוודא כי אירועי היום אינם עוברים את סף הדלת. מפתן הדלת הוא הגבול בין החוץ לבין הפנים, בין העסקי למשפחתי, בין החליפה והפיג'מה.

בסיבוב מפתח, נכנסים לתוך הוריקן של ילדים, צעצועים ושריטות של כלבה מקפצת, ובתוך הסערה הזו, באים אליך בתורות לנשיקה וחיבוק, ילד-ילד, ואז אשה מרפרפת שפתיים שכבר ידעה שאתה בדרך והרתיחה מים לקפה. מפה זה כבר נוסח חופשי, אצלנו לרוב, זה נגמר בכך שאני מרים מחבילת הכביסה גרביון פרחוני של הבת שלי, משחיל את ראשי לתוך שרוול הגרב ורץ בצעקות "בוגובוגו" ברחבי הבית אחרי ילדים שצוחקים את עצמם לדעת ומלחששים בלי אויר "תפוס'תי, תפוס'תי".

אז המדד שלי תלוי בחיוך שלה, שלהם, בצחוק שלה, באושר שלה. את המתג שהיא מחליטה לכבות גם אלף כבאים לא יצליחו להרים, ושהיא צוחקת, השמיים הם הגבול. אז תשובה קצרה הפכה ארוכה, וזו הסיבה למה היא מדד האושר שלי.