חוקי חמוראבא

רובנו מכירים את חוקי חמורבי, קובץ חוקים קדום שיש לו במידה מסוימת דמיון לחוקי התורה, אני רוצה הפעם לחשוף אתכם לחוקי חמוראבא שנמצאו בחפירה אצלי בסלון, בין תל כביסה להר צעצועים. החוקים מועברים מאב לילדיו בעל פה, בקול נעים ולעיתים בשאגות והשתנה על קירות. מטרת החוקים היא ליצור סדר בברדק ולהבין שישנה מערכת ענישה מסועפת ולכל מעשה עונש או גמול.

  • אף אחד לא יכול לשבת על הכסא של אבא. כל מי שימצא יושב, נשען על משענת הכסא, מנער את הכסא תוך כדי צרחות וקרקורים, יושלך ליאור.
  • אבא אוהב לישון. כל מי שיעיר את אבא לפני סיום שעות השינה המטכליות. יקשר לעמוד בחצר ויפתחו את עיניו עם קיסמים. זמן הענישה תלוי בזמן הפגיעה בשעות השינה של אבא. העונש כפול ומכופל בסופי שבוע.
  • אבא עשה אתכם ועל כן, כל חלק בגוף שלכם שייך לו. זה כולל נשיקות, חיבוקים, מזמוזים, צביטות, הרמות באוויר והיאבקות חופשית. אין זכות להתנגד. כל התנגדות תוביל לשימוש קיצוני יותר בדגדוגים.
  • כל התנהגות של גיל ההתבגרות לפני גיל 12 תחשב כהומור נמוך וגס שאין להתייחס אליו. ולא, פרצוף משורבב שפתיים של ילדה בת חמש וחצי שאומרת, "אבל. אבא…." אינו תופס.
  • לא אוכלים ורואים טלוויזיה בבוקר. זה מתכון לאיטיות מתמשכת. אבא ידוע כאחד שאינו איש של בוקר ועל כן, חובה על באי הבית לזרום עם זה ולהזיז ת'תחת בבוקר. אחרת הגן יתחיל כל יום ב-11.
  • כל מי שלוקח טלפון בלי רשות ועוד מוריד בו משחקים, יכנס למחבוש לשבוע ימים. מי שמוריד לטלפון של אבא משחקי לידה(לא להאמין, אבל שריר וקיים) ואיפור, העונש ישולש.
  • אבא לא יכול לשמוע שיחות נזיפה משום גורם לפני 12 בצהרים, וגם זה בצורה מוגבלת, עד 30 שניות כל פעם. בעצם, עדיף בכלל לא. החוק הזה הינו כללי ופונה לכלל הציבור, תוך שימת דגש על דיירי הבית, ילדים, אשה וכלבה.
  • כל פניה לאבא תתחיל באבא שלי אהוב ויקר, מלך האבות, מפנק הילדים ותומך התינוקות, בעל מוקיר ואהוב, וכן הלאה. כל פניה שאינה הולמת, לא תקבל התייחסות.
  • בורגול זה לא אוכל. עלים זה לא אוכל. סטייק זה אוכל. סטייק זה של אבא.
  • אימון זה לא צ'ופר ולא יכול לשמש אחר כך כטיעון נגד. למשל, "אתמול הלכת לאימון ואני נשארתי עם הילדים, אז היום אני טסה ללונדון עם חברות וחוזרת עוד שבועיים. צ'או." אימון זה חלק בלתי נפרד מהחיים, אהוב ומפרך, קצת כמו עוד ילד.
  • אירועים חברתיים לא מעניינים אותי. בהמשך לסעיף למעלה, לא להשתמש באירועים חברתיים כאירוע זוגי. מבחינתי, זה יכול לרדת מהרשימה שלך. למשל, "אתמול היינו בג'יבורי עם כל הילדים ובאתי רק כי האבא של ההוא גם הגיע, אז מחר אני על מטוס למאלדיביים למרתון צלילות. אורוברואר…".
  • בשלב זה של חיינו, ב"ה, שלושה ילדים וכלבה, אם וכאשר יהיה ילד נוסף הוא צריך להיוולד עם מטפלת צמודה.
  • כל מה שאינו קשור לים, חכה, טלפון סגור אינו מוגדר כחופשה.
  • החוקים הם קובץ פתוח וניתן להוסיף חוקים כל דקה וכל יום. הבסיס לחוקים הוא שאבא הוא שליט הבקעה, רודן ההרים, מחליף החיתולים ומכין הדגנים בבית. בעל כוח רב ומוגבל הנחלק להמון גורמים.
  • כתוצאה מהסעיף לעיל, לאבא מותר לשכוח אירועים, רשימות מכולות, ימי הולדת, ולגבי שיחות נזיפה, זה כבר צוין למעלה.
  • סמכותו של אבא היא כה גדולה עד שהוא מאציל אותה ללא עוררין לאישה והילדים, בדומה לתיאוריית הצמצום של הקבלה, עד שכל שנותר הוא היכולת להירדם בסלון מול הטלוויזיה.

דמעה משחררת

סרטון בפייסבוק על מפגש בין חיילים בודדים והאימהות שלהם משחרר לי דמעה חנוקה. היום זה היום הזה שתמונות של גיבורים יקרים מופיעות לי בפיד. אחד מהם, רז, מלווה אותי כל יום כשמה האמצעי של אשתי. העצב הזה, הלאומי, הגדול ומלא הפאתוס. מחזיר אותנו לפרופורציות. לשמחתנו, היום המאבקים שלנו בעיקר כלכליים. כלומר, שאלות של כמה ניתן להרוויח או להפסיד. האם שווה או לא להשקיע בדירה בעיירת פיתוח. כל זה כמו משחק. לא באמת מסכן חיים. הקיטור שאנו מוציאים והיכולת המדהימה לחיות חיים מלאים ולבכות על מה שאין, זוהי זכות שלא ניתנת למדידה וצריך להודות עליה כל יום. להודות לגיבורים שנפלו, למדינה, לצבא, לשלטון הדמוקרטי המאפשר לכל קבוצת שוליים להשמיע את קולה.

שף מצרי שאל אותי השבוע, "אתה יכול לדבר חופשי בישראל? כי אצלנו יש מה שחושבים ויש מה שאומרים". אצלנו אפשר להגיד הכל ואפשר להתלונן, אבל חשוב שלא לשכוח שיש מי ששומר בשער. לעיתים, ישנו בלבול בין "אני יכול לדבר במדינה שלי על מנת להציף דברים" לבין אסייג ואומר, לתחושתי, אנטי לאומיות.

נחזור רגע לדאגה הכלכלית, רק לאיש עשיר יש בושה לבקש. לאדם רעב בושה זוהי פריבלגיה של בטן מלאה. מאוד. גם ברמה המדינית, אנחנו צריכים לזכור כי בזכות העם הזה, הצבא הזה והאחדות הזו לאורך השנים, אנחנו מצליחים להיות עשירים בלאומיות ותחושת ביטחון.

הרצון לעצמאות אישית ופרטנית והיכולת להתנער מהמדינה, מזכיר נער מתבגר הדוחה את הוריו בצעדיו הראשונים בגילאי ההתבגרות, אך גם הוא בשעת צרה יפנה להוריו כי הבטחון שלו מגיע משם. גם אם הוא אומר שלא. לא סתם רגשי הלאומיות גואים בזמן מלחמה או מבצע צבאי, אנשים מבינים שכל מה שיש להם בסכנת קיום וחוזרים לחסות בצלה של המדינה שתגן עליהם. ככל שהביטחון על כל סוגיו עולה בזכות המדינה, כך הרצון של הפרט להשתחרר מחבליה.

הייתי שמח לו היינו קצת פחות קוטביים בנושא הזה, ולומדים להעריך את מה שיש, כשיש. ללא הטפות מוסר והרבצות תורה, הרי גם לי יש את החסרונות הברורים שלי, כאדם, כהורה, כאזרח ותושב חוץ. הנופלים נפלו לשם מטרה מסויימת, לשמור על הגבולות שלנו, להעניק לנו שטח עצמאי בטוח למחייה. לפני שנת 48, היינו עם של נוודים, עם אשר במשך שנים קיבל גזרות מלמעלה בפאסיביות של אין-ברירה. עם שיש לו היסטוריה ארוכה כגלות, אך בלי אדמה לנוח עליה. הייתה שואה, הייתה תקומה ועכשיו אנחנו צריכים גם לדעת לשמר שגרה.

אחרי כל השנים

יום שישי, פסע מחג הפסח, המצות והחירות, בתוך הרכב אני שומע את עומר אדם שר "אחרי כל השנים". המחשבות מתעופפות בין הרמזורים ואחורה בזמן. לתקופה שהיו לי חברות שהיה להן את כל מה שצריך, רק העניין הוא שלא הייתי צריך. במיוחד אחת, שאבא שלה, לכאורה, שירת בשירות המדינה. הוא היה גדול ומפחיד. רחב כמו מקרר אמקור. היה לו דיבור שקט ומתנגן של חקירה בעיצומה. הייתה לו סכין חלודה וכהה, אולי מדם, מאחת המלחמות. הוא היה נחמד בצורה שלא תאמן. בין החיוכים שלו, ראיתי את המפרקת שלי מסתובבת. ככה אני מדמיין אי אלו נערים מתבגרים זבי אף ובולטי גרגרת דופקים על דלתי אולי עשור מהיום. אחרי כמה שנים, לא כל השנים, פגשתי אותה צועדת על המדרכה. לא רחוק מבית הוריה. שיערה קצר יותר. משירה מבט וגאה. כמו החזה שלה. שאלתי אותה בנימוס אם קפה זה בסדר. היא ענתה שהפעם האחרונה בינינו לא הסתיימה כל כך טוב. ולי יש רק זיכרונות טובים ממנה. מה זה אומר עלי ועל מערך ההכחשה. מה זה אומר עליה ועל מערך הסרטים שלה. היא עדיין הייתה יפה וזוהרת. היא כמו האחרות, הפכו עם השנים לעמודי פייסבוק. יש כאלו שאני עד היום מסרב לאשר או לחפש אותן ברשת. בפוסט ישן שלי כתבתי פעם שהשבילים הישנים הם השבילים שהכי קל לצעוד בהם. היום זה נשמע לי מוזר יותר. כשאנו לובשים עלינו את חליפת הזמן וההורות. למי יש זמן להרהר בדברים כאלו. אולי בנסיעה בכביש בדרך לעבודה כששומעים עומר אדם. מרחק פסע מחג החירות.

כל אחד צריך סיפור

כל אחד צריך סיפור. עדות למיתולוגיה האישית שלו. דבר הימים שיזכיר שלכל רגע נושן, יש רגע של הולדת. הסיפורים הללו נבנים לבנה אחר לבנה מחוויות שחווינו. אירועים שעיצבו את עולמנו. עם הזמן, הסיפורים הבראשיתיים נעשים מלוטשים וקולחים יותר. הזמן כמו מים מרכך ומחליק את פני השטח. הקצוות החדים מתעגלים ואנו נשארים עם חלוק נחל מילולי שניתן להעביר מאיש לאיש.

לא סתם, אנחנו נתלים בסיפורים הללו. הם לא נועדו רק לתיעוד, או לשיחת סלון להפיג את הזמן. הם מזור בימים קשים. תזכורת להתחלות, לחיוכים, לנגיעות המהוססות. למעשה, כך אנחנו ממסגרים את הרגש. מותירים אותו צעיר וחיוני. שמור בתוך קופסת זכוכית שעליה רשום – "שבור בעת הצורך". זה השעון המעורר הרגשי שלנו. לא רק לחיות את החיים, אלא להעביר מבט שוב על תחילת הדרך, סריקת הצגת הדמויות פעם נוספת. רענון שעונה לשאלה "למה" אנחנו נמצאים כעת כאן.

בין הילדים, העבודה, החרב הכלכלית, יש לנו מחויבות אישית לעצור ולשאול "פנינו לאן?". וכמו שאמרו חכמים ממני, תדע לאן אתה הולך ותדע מאיפה באת. הסיפורים האישיים שלנו הם ה"מאיפה באת". אני זוכר היטב מאיפה באתי. גם לי, כמו ליהודה עמיחי, יש בית סגור. מנגד, את הדברים הטובים, אני פורש על השולחן שתמיד יהיו מול עיניי. תזכורת לכמה בר מזל אני. מודה אני לפניך ולך על כל הדברים שנפלו בחלקי. הטובים והרעים.

הסיפורים הללו הם כמו הר גבוה שאליו אתה יכול לטפס על מנת למצוא נקודת ציון קרובה. הם הפרספקטיבה למציאות. הם לא משתנים. אולי אופי סיפורם, אך לא התוכן. כלומר, גם אם אנחנו משתנים, ואנחנו ללא ספק משתנים, עדיין יש לנו נקודות בטחון בסיפורים הללו. עוגן לחיים שלנו. אז תעשו לכם סיפור. זו המורשת שלנו. אל תחיו כאילו אין משמעות. תיצקו משמעות. זה הבטון מתחת לרגליים שלכם. היציבות שלכם, כבודדים, כזוגות, כהורים. כוח מניע כשנמצאים בעליה תלולה.

גם בימים מורכבים יותר, ברגעים שאנחנו מותחים את כל השרירים עד להתפקע רק כדי להישאר במקום, אלו ימים שצריך את הגרוש ללירה. שם אני נזכר בתחושה כשעיניי טבעו בתוך עיניה הכחולות-כחולות של הדר. לוקח את התחושה הזו ומזקק אותה. אני מספר לעצמי שוב איך אריאל ברגע שנולדה שרבבה את שפתיה העגולות והאדומות לנשיקה. כשמתגלה הקושי, אני נזכר שהיו ימים קשים יותר, ואם ככה, אז היום בעצם זה כבר קל. תקראו לזה סיפור, תקראו לזה פרופורציות, תקראו לזה איך שבא לכם. רק אל תשכחו לספר.

רילוקיישן, רילוקיישן, רילוקשיין

לא מעט אנשים מאמינים שאם יגידו את מילת הקסם וינקשו ברצפה שלוש פעמים ברציפות, הם יגיעו לקנזס, לאמריקה, לסין או לכל יעד נחשק, וכל הצרות יחלפו להן ביעף. ככל שהמצב נעשה מורכב יותר בארץ, אני שומע יותר ויותר הערות בסגנון: "איך שהייתי מתחלף איתך בשניה. לוקח הכל ועף מהמדינה הזו", או "כבר אין הזדמנויות בארץ. חייבים לצאת החוצה, אם רוצים להתקדם בחיים". בתור אחד שגר כבר עשור במדינה זרה, אני יכול להבין את הבסיס לטענות הללו, אך כמו שגורי אלפי אוהב לומר: "כן, אבל…."

אם ניקח את סין לדוגמא, מרבית האנשים נסדקים כבר במפגש הראשון עם המדינה האסייתית או יותר נכון, בהתנגשות החזיתית בין סין המדומיינת למציאות התעשייתית. לא, ואל תגידו לי שיש מקומות יפים בסין. זה קצת כמו לחפש את זוכה פרס נובל העתידי בכיתת מב"ר. מה גם, תפיסתית, אתה לא בא לסין על מנת לתור אותה, אלא לחפש הזדמנות עסקית או ללמוד סינית ולצפות בפנדות לועסות במבוק. אז אחרי המפץ הראשוני, איסוף איטי של שברי המיתוסים, מחשבים מחדש ומחליטים האם להישאר או לעזוב.

כשמישהו חדש מגיע לשכונה, הוא תמיד מתעניין ושואל, "ואיך היה לך?" ומחכה בכיליון עיניים שמישהו ינגב לו את המועקה מהפנים. אז התשובה היחידה שלי, האמיתית והכנה, היא: "דיכאון קליני". ששה חודשים של דיכאון מתמשך שנע ברבדים שבין "יחסית סבבה לזה שאין פה מה לאכול", לבין "מה לעזאזל אני עושה פה..@##?". זה שלב קשה. טירונות מנטלית. הרחק מהחומוס והבירה בבר מתחת לבלוק. בלי הרבה חברים, בלי חברי אמת, בלי גבינה לבנה ובלי הים, אוו הים.

אחרי שהתובנה שסין שווה מסחר ומסחר שווה כסף, מבינים שאם לא עושים פה כסף, עדיף לטוס לתאילנד לנפוש באיים או בכלל, לחפש את עצמך מסתלבט בתוך גבולות הגזרה של התרבות המערבית. מזג האוויר פה מקביל לארץ, רק בגרסא המחורבנת פחות ים (אמרתי כבר שחסר ים?). בקיץ חם, לח וגשום. בחורף, מתחת לאפס ושלג. אין תרבות של פנאי. פנאי אצל סיני משמעו זמן נוסף לעבוד או לעשות כסף. מה שאומר שאין יותר מדי אפשרויות לנצל את הזמן הפנוי.

אנחנו אוטוטו סוגרים עשור כאן ואת החברים הסינים שלנו אפשר לספור על יד אחת. יש פה קהילה ישראלית נחמדה, משתפרת. אנשים באמת דואגים אחד לשני, אבל לעיתים זה מרגיש כמגדל בבל. קשה להדביק כל כך הרבה סוגים של חומרים. למצוא את האדם שיתאים לך, כמו שמצאת בגילאי ההתבגרות\צבא ולאחר מכן, בלימודים, כבר לא קורה בסוג הזה של הקהילות וכבר לא תמיד בגילאים הללו.

אז עם מה נשארנו, מזג אוויר לא להיט, קהילה סבירה, תרבות מקומית סביל מינוס. במידה ומתמצתים הכל למשפט אחד, אנשים מוכנים לספוג הרבה חרא כדי לפתוח את המזל, רק לא במדינה שלהם. בישראל כולם חשים שהם נדפקים כל הזמן. הם נדפקים בבתי הקפה באמצע השבוע, הם נדפקים בחוף הים, הם נדפקים במערכת הבריאות חינם, הם נדפקים במסעדות פיוזן מזרח תיכוניות, הם נדפקים ליד המשפחה המורחבת. בקיצור, די נעים להידפק בישראל.

בסין הקומוניסטית לכאורה, יש יאמרו ממלכת הקפיטליזם החזירי, למי שאין כסף, אין הצדקה קיומית. יש אלפים כאלה ברחובות. מסתובבים עם בגדים מרופטים וריח של דשן. בני המזל מביניהם לובשים אפודה זוהרת ומנקים את הרחובות.  הם אוכלים קערת אורז ביום בחמישה שקלים וישנים בדירת חדר מעופשת. אז למה בעצם להגיד כן לרילוקיישן?

זו שאלה מצויינת. התשובה לדעתי טמונה בעיקר בניצול הזדמנויות. רכבת ההזדמנויות אינה מגיעה כל יום, ולעיתים, לא מגיעה כלל. אם הגיעה הזדמנות חד פעמית לקום ולנסות משהו חדש, הייתי לוקח את זה בשתי ידיים. לא כי זה טוב ולא כי רע, אלא בעיקר כי זה אחר וזה יהפוך אותך לאדם שונה. מי שיצא מגבולות המדינה שלו וחיי כמה שנים בחו"ל, יודע להעריך קידוש של שבת ובאותה נשימה, את העובדה שהוא איש העולם הגדול. שגבולות גיאוגרפיים אינם מגדירים אותו.

ללמוד תרבויות חדשות, לנסות ולהבין כיצד עמים אחרים חיים ואיך ההיסטוריה שלהם השפיעה עליהם. צא וחקור את העולם. לפעמים גם מגלים שזה לא כוס התה שלך, אבל כמו שטסה שר "עדיף כישלון מפואר…" אני כל יום מתגעגע קצת לארץ. לחברים. אני טרוד בעבודה ובהתקדמות אישית. אך השיח של החברים שלי אינו שונה משלי, רק התפאורה שונה. להם יש משפחה בהישג יד. כזו שאפשר להתרפק עליה ואפשר להתמך בה.

היאוש נעשה יותר נוח בסין. האוכל משתפר. השערים נפתחו ויותר אנשים טובים מצטרפים להרפתקאה. יש לנו את אותה המטפלת כבר חמש שנים שעוזרת עם הילדים, עוזרת בבית ובכלל מרגישה כמו חלק מהמשפחה. משהו בחיים בחוץ, לא משנה איפה, מכריח אותך להמשיך עם המוטו של הטיול הגדול, "קח את הבאסה בסבבה".

אז מה השורה התחתונה בעצם? אז זהו שאין. אין אמת מוחלטת שבעד או נגד. רילוקיישן זה מסע. מסע לתוך מדינה חדשה, מסע עצמי לגילוי גבולות חדשים, ובעיקר שיעור לחיים לכמה האדם פרגמטי ומשתנה בהתאם לתנאים המוצבים מולו. לא כולם בנויים לזה. גם מי שהיה אמיץ להגיע, מצא את עצמו מהר מאוד מטפטף שאריות אומץ בדרך חזור לשדה התעופה. וזה בסדר. מותר לחשב מחדש ומותר להתחרט גם אחרי צעד כזה הרה גורל.

למדתי לאהוב את מה שאני עושה. אם הייתי עושה מה שאני חושב שאני אוהב, הייתי כנראה עובד באחד העיתונים היומיים בארץ, דייג במשרה חלקית או מאבטח אישים סתם בשביל הכיף, אם תרצו הדייג הכותב שיכול לשמור לכם על הגב. אבל החיים מורכבים מזה, ואותה הרכבת שציינתי למעלה אספה אותי לפני עשור, והיום אני איש משפחה, בעל עסק, המפיג את הלחץ בחיבוק משפחתי, כושר וכתיבת פוסטים.

ההבנה העמוקה ביותר מרילוקשיין היא שהמעבר הוא מתמשך, פרוגרסיב עם ING בסיומת שלו. זה שעברת לאנשהו, זוהי רק ההתחלה ועד היום שתחליט לחזור, אם בכלל, אתה עדיין בתנועה. אם אתם יכולים לחיות עם המחשבה שאתם חיים על בית עם שורשים והבית הזה כולו יכול לזוז בכל רגע נתון, וזה לא מקמט לכם את הבטן, אתם יכולים לחשוב בחיוב לגבי הרילוקיישן.

חברה שלי כבר 13 שנים

אני מניח פה פוסט שנכתב ב-2009. הפוסט נכתב לכבוד שנתיים של נישואים. מאז עברו עוד שמונה שנים. שלושה ילדים, והרבה מאוד דרך. אתמול הדר ואני ציינו 13 שנים למפגש בינינו. עוד חודשיים מהיום נחגוג את יום הנישואין העשירי. הזמן טס ואנו חשים אותו חורץ פסים של זיכרון על פנינו, גופינו וליבנו. הזמן אינו אויב, הוא רק מראה מקום.

חג השבועות הזה, הבא עלינו לטובה, יסמל עבורי הרבה מעבר לחג ביכורים וגבינות העונה. השנה, בתאריך הזה, הדר ואני נחגוג יום נישואין שני. כן, כבר חלפו שנתיים. זה היה מהיר ומרגש, כמו שני ילדים הגולשים במדרון מושלג על גבי שקיות ניילון. שנתיים בהם הביטוי "חברה שלי" התחלף לפרקים בביטוי "האישה שלי". שנתיים של טיסות ומעבר ממערב למזרח. שלושה חודשים אחרי החתונה כבר היינו בדרכים. ירח דבש בהודו ומשם לסין. מי האמין שמפגש אקראי בברזיל יוביל אותי למקום בו אני נמצא היום.

בתחילת מרץ 2004 הייתי בשלהי הטיול שלי בדרום אמריקה, הגענו לברזיל שהייתה התחנה האחרונה שלי בטיול. את הקרנבל העברתי באריאל דה אג'ודה, עיר שנכבשה על ידי המוני ישראלים. נהניתי מכל דקה. אהבתי את הים, את הבחורות היפות, את שני אימוני הקפוארה ביום. לוח הזמנים היו ברור ופשוט. ביום התאמנתי, בלילה שתיתי קאשסה (רום ברזילאי) מתובלת בפירות העונה. בתום ימי הקרנבל, המשכנו לאיטקרה, חצי אי בעל חופי זהב. מטיבי הלכת שבינינו מצאו גם חופים נסתרים מלאי דקלים שנעים ברוח ונראים לרגע מבזיק כאישה ענודה עגילי תמר.

בשלב מסוים, חברי ואני היינו אמורים לפי התכנון להמשיך ולהצפין לעיר נוספת בברזיל, אבל אחרי כמעט שבעה חודשים בהם אתה פורק תיק גב ומעמיס תיק גב וחוזר חלילה מדי יום, שאתה מרגיש כקרוב רחוק של הצב הגלאפגוסי, אתה רק רוצה לחוש בית – כזה עם קירות.

"אז מה התכנון עכשיו?" שאל אותי.

העייפות המלווה את חלום הטייל פשטה באיבריי. לא רציתי להגיע לשום יעד חדש. לא לתחנת אוטובוס לא מוכרת, לא להיקלע למיקוח זניח על מחיר של אכסניה. לא רציתי כלום.

"בוא נחזור אחורה לאג'ודה. היה לנו נחמד מאוד שם וגם ככה אנחנו חוזרים עוד פחות משבועיים הביתה. מה את אומר?" זרקתי כבלון ניסוי.

"סבבה" אמר בלי להניד עפעף.

"ואללה?" שאלתי.

"ואללה" ענה.

ביום שחזרנו לאג'ודה פגשתי את הדר. היא ישבה לה באכסניה יוקרתית. סוג של מלון טרופי שכלל בריכת שחייה וערסלים מתנדנדים. חבר משותף העיר בקול והאיר את עיני.

"ראיתם את זו? נראה לי שמצאנו מלכת כיתה." אמר בחיוך ודחף מרפק נרגש לצלעותיי. הוא לא ידע כי אבחנה זו תזכה אותו ביום מן הימים בשליש כניסה לגן עדן.

היא ישבה מוקפת בנות ולימדה אותן כיצד להכין צמידי רגל. בקושי הצלחתי לגנוב מבט קצר והפטרתי בקול בוטח, "זו..? מקסימום סגנית שנייה."

בתוך בית החזה שלי, הלב והלבלב שיחקו בכיסאות מוזיקליים. מהנתונים הזריזים שהצלחתי ללקט, ברסיס המבט הזה שהענקתי לה, קלטתי את עומק העיניים הכחולות הללו. היה לי ברור שמשהו קרה בזה הרגע. לא ביני לבינה, היא בכלל עוד לא ראתה אותי, אלא ביני לבין עצמי. מצאתי את מלכת הכיתה.

מאוחר יותר, ניגשתי אליה בזמן שקראה ספר על ערסל בד בגווני האדום. "האיש שצפה ברכבות" מאת ג'ורג סימנון.

"שלום לך." אמרתי בחיוך.

היא הורידה את הספר ששימש כמסך בינה לבין העולם אל מתחת מתחת לקו עיניה והשיבה בנעימות.

"שלום."

היא בחנה את לבושי, מכנס קפוארה כחול בוהק וגופיית אימון, ואמרה, "אז אתה מאלו?"

"למה את מתכוונת שאת אומרת 'אלו'?", חקרתי.

"אלו שחושבים שהם יודעים לעשות קפוארה וכל היום לובשים את הבגדים הללו."

"המתלהבים, את מתכוונת?"

"כן."

"אז לא. אני הדבר האמיתי". ידעתי מהן ההשלכות של משפט כזה, הרי טווס לא נולד ביום אחד, ומיד אמרתי, "תשמעי, אני אתן לך לשפוט. תבואי עוד כשעה וחצי לאימון לזמן הקרבות. תצלמי את המועדון, תראי את חברות שלך, ואז גם תוכלי לומר אם אני הדבר האמיתי או סתם מתחזה. מתאים לך?"

"נראה" השיבה וחזרה לקרוא על האיש שצפה ברכבות.

היא הגיעה, ועוד איך הגיעה. אמרה שבאה רק כדי לצלם את חברות שלה ושאם אני כבר פה, אז יופי. ראיתי את המבט שלה עובר עלי, צורב בלהט את שריריי המתפקעים מעמידות ידיים וצעדי הג'ינגה.

היא עמדה מחוץ למעגל ושלחה מבטים סקרניים. בשניה שהבחנתי בה, סיימתי את הסיבוב הנוכחי וצעדתי לכיוונה. הרמתי אותה בקלילות והכנסתי אותה לתוך מעגל האנשים.

"תעמדי פה. תוכלי לראות הרבה יותר טוב." אמרתי.

עשרים וארבע השעות שבאו אחרי אותו רגע היו קסומות ובלתי נשכחות, כמו נשיקה אחת ארוכה מבלי הצורך לנשום. לא התקתי את עיני ממנה, לא יכולתי. עד היום, איני יכול. צפנו על מים מתוקים וראינו איך הגורל עושה בנו כשלו. מהאימון לבריכה, ומשם לארוחת ערב, ואז משחק ביליארד ארוך – ניצחנו את כולם. ידה נגעה בי כאילו היא מכירה כל שקע וקימור בגופי, ביד רפה ליטפה מבלי משים, ואמרה בלי מילים, באתי להישאר.

אחרי כמעט יומיים בלי שינה, הודעתי לה שאני נוסע לריו, כי אני חוזר לארץ עוד שבוע. היא הביטה בי בעיניים נסוכות אכזבה. היא כתבה לי מכתב וחתמה אותו במשפט הלא צפוי, "אני אוהבת אותך". איך אותי ואיך כל כך מהר. חשבתי בקול רם מדי. כל שהשיבה היה כי היא מרגישה את זה. קצת המום, קצת עצוב, עזבתי. דמותה בבגד ים צהוב נחרטה בזיכרוני.

למחרת, קיבלתי אימייל ממנה המודיע לי כי היא בדרך לעיר בפנים המדינה, בה מתגוררת קרובת משפחה שלה, וכי יש תחנת עצירה בריו. היא שאלה אם לא אכפת לי שהיא תצטרף אלי לשבוע האחרון שלי. כל שחשבתי עליו הוא כי זו בחורה עם תעוזה. ושוב תמונה שלה בבגד ים צהוב.

יום אחרי המכתב, נפגשנו בשנית באחד ממלונות העיר. עליתי בגרם המדרגות וראיתי אותה. לבי עלה על גדותיו. לא ידעתי איך לגשת. נשקתי לה בזהירות והעברתי את ידיי על מסגרת גופה, רק כדי להבהיר לי כי היא באמת כאן. לידה עמדו חבורת של בנים שהתלוותה אליה באוטובוס. אחד מהם, פרצוף מוכר למדי, היה בבירור מעוניין בהדר. הלכתי אליו ולחצתי את ידו, אולי קצת חזק מדי.

"היי אחי, מה המצב? תודה שלווית אותה לפה. תפקידך תם, אתה משוחרר." אמרתי ביובש ופניתי הלאה. משם נדדנו לדירה שכורה בבניין דירות שהשקיף על חוף קופקבאנה מצד אחד, ועל פסל הקורקובדו הגדול מצידו השני. שם, הדר ואני, הקמנו את התשתית לאהבתנו.

בטיסה חזרה לארץ, הייתי בטוח שכל החוויות יחלפו בראשי אחת אחרי השנייה, ההתרגשות  מהמפגש הקרוב עם החברים והמשפחה. אבל כל מה שראיתי מול עיני היו העיניים של הדר. למען הדיוק, הן בהו בי מתוך משענת הראש של המושב שלפני. ניסיתי להעלים את המחשבות, ניסיתי להירדם. העיניים של הדר לא נתנו לי מנוח.

הדר המשיכה את הטיול שלה, כפי שהתבקש, ואני חזרתי לשגרת החיים. שמרנו על קשר באינטרנט. היא שלחה לי תמונה שלה מחזיקה גור כלבים. הראיתי את התמונה הזו לכל מכריי והודעתי בקול יודע דבר, כי זו עומדת להיות אשתי. בערב פסח צלצל הטלפון וקול נשי נשמע מצידו השני,

"היי מותק, זו אני."

בהתחלה לא זיהיתי, לא קישרתי מי מתקשר אלי. רק נחתתי לפני שבוע ולא השארתי בחורה בכל נמל.

לא השמעתי קול.

"זו אני", אמרה שוב. נתנה לי שהות נוספת להבין.

בום, פטיש חמש קילו בתוך הקרביים. התיישבתי על הרצפה כשהשפופרת מרקדת לי בידיים המזיעות פתאום.

"הדר?"

"כן. רציתי לאחל לך חג שמח."

באותו הרגע, ידעתי שמצאתי את האישה שלי.

זה כבר לא הדור שלנו

הרבה השתנה בשנים האחרונות מבחינה טכנולוגית. שינויים כה גדולים ובלתי נתפסים שהשפיעו בצורה ישירה על ההתנהלות החברתית שלנו. אנחנו בני ה-30 פלוס קיבלנו את הטכנולוגיה כמשה המקבל את לוחות הברית, כמשהו המופלא מאיתנו. מחשב קומודור ירוק מסך שעליו משחקי דוס, טלפון-דו, נייח ברכב ועוד נייד בגודל של כיור מטבח בתיק, משחק ה"סנייק" והטטריס ששברו את השוק. כל אלו היו הדובדבן שבקצפת. הייתה בנו תמימות של דור שנכנס לתוך משהו שהוא עוד לא מבין, אבל מאמץ אותו בשמחה. זה הדור שלי.

בתוכנו צמחו "המבינים", אז עוד קראנו להם חנונים, אותם חבר'ה שבנו אתרים ולימדו את עצמם. אבטיפוס של ההייטקיסט המודרני. אי שם באמצע-סוף שנות התשעים, השינויים הללו השפיעו במידה מועטה על ההתנהגות החברתית שלנו. עדיין היינו מתקשרים לטלפון בבית או פשוט הולכים פיזית לבקר חבר. גם במחיר הידיעה שהוא לא בבית. לא היה אז שני סימונים כחולים שיודיעו לנו שהוא חזה את בואנו. אם לא היה איש בבית, אז ירדנו ישר למגרש הכדורגל. תמיד היה מי שהמתין למשחק סטנגה.

ואז נכנסה תוכנת המסרים ICQ. ההשפעה הייתה מיידית ואנשים התחילו לתקשר דרך המחשב. בצורה הדרגתית החלה מהפכה חברתית שקטה. ילדים ובני נוער החלו לתקשר בקודים ובקיצורים ופיתחו שפה נפרדת. נפתח להם צוהר לעולם משלהם. עולם שאין בו חובה לצאת מכיסא המחשב. כאמור, זה עוד היה בחיתולים והתוכנה שימשה ככלי למפגשים ושיחות, ועוד לא שימשה תחליף לחיים האמיתים.

הדור שלי כבר היה בשולי הטרנד ומצא נחמה באתרי טרום פייסבוק כגון: "חבר'ה", "מקושרים". אתרים שנועדו לחזק קשרים רופפים או למצוא אהבה. זמינות המחשבים עוד לא הייתה בשיאה. בטיול שאחרי הצבא, השקענו זמן רב בבתי קפה, שהפעילו אינטרנט במהירות צב, כשניסינו להתקשר למשפחה ב"מסנגר" או "סקייפ". רק לעשירים ביותר היה טלפון לוויני. זה היה בלתי נתפס לטייל עם סמארטפון, וכשאני חושב על זה, טוב שכך. יש דברים שטוב שנותרו לא מתועדים.

המכה הניצחת הונחתה עם פייסבוק וההנגשה של האינטרנט לסמארטפון במחירים שפויים. נוצרה קהילה חדשה. האגורה החדש הוקם בתוך הרשת. כולם רצו נתח והתחדשו בטלפונים חדישים והתחילו להיות פעילים חברתית בחוג שנמצא מאחורי מסך מגע. כל זה טוב ויפה, חשוב לאמץ שינויים ולגדול לתוכם. זה חלק היום מה-DNA של כולנו.

הבעיתיות מתחילה עם הדור שלא ידע את משה. דור שלם שגדל רק על ברכי הנגישות הכה לא מובנת של גוגל, יוטיוב, פייסבוק, וואטסאפ. איך תסביר לבחור שיכול למצוא הכל בשניות בגוגל, מה זה אומר לשבת בספריה העיונית כל אחר הצהרים למצוא מאמר. עזבו את הספרים והריח, והספרנית שמשתיקה כל קול, תחזרו למבטים המחוייכים של בן ובת שמצליבים מבטים. הידיעה שאין עכשיו עוד משהו דיגיטלי שיכול לגשר ביניהם, רק שתי רגליים וזרזיף של אומץ.

אני אוהב את האפשרויות שהאינטרנט נותן. זה באמת עולם שלם. העניין הוא שלא כל דבר צריך אפליקציה, ולחוסר הפנים ברשת יש מחיר. פייסבוק זה לא חברים, טינדר זה לא אהבה, ואטסאפ לא מחליף חיבוק על בירה. יש היום גברים ונשים שיש להם קילומטרז' מיני של מיצובישי לנסר שנת 95, אבל אין להם אהבה אחת בלב. לי היו נשים, אבל בעיקר אהבות. אחת שהצילה את חיי, אחת שלימדה אותי אהבה בלתי אפשרית ואחת ענקית שהשכיחה את כולן, והעניקה לי עולם ומלואו ושלושה ילדים. עכשיו לכו תמצאו את זה בגוגל.